רע"א 8368-22 רע"א 8368-22

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ד' כהן) מיום 6.11.2022 בעש"א 47437-08-22, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לפטור מתשלום אגרה במסגרת ערעור שהגיש על החלטת המשיבה 1, יחידת הסיוע המשפטי מחוז דרום (להלן: המשיבה), שלא ליתן לו סיוע משפטי.

רקע והליכים קודמים

1.ביום 23.6.2022 פנה המבקש למשיבה בבקשה לקבלת סיוע משפטי בעניין שני ערעורים שהגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 39302-06-22; עמ"ש 14403-09-21), הנוגעים לסכסוך ירושה.

בתמצית שבתמצית, יצוין כי ההליכים הנזכרים הם חלק משורה ארוכה של הליכים משפטיים שנקט המבקש בעניין עזבונם של הוריו המנוחים (לפירוט חלקי, ראו: ע"א 8059/21 פלוני נ' פלוני, פסקאות 3-1 (23.1.2022)). מקורו של סכסוך הירושה בהסתלקותם של 17 מהיורשים מחלקיהם בעיזבון של כל אחד מן ההורים המנוחים לטובת אחד היורשים האחרים, הוא אחיו של המבקש (להלן: האח). טענתו העיקרית של המבקש בהליכים השונים היא כי יש לבטל את החלק בתצהירי ההסתלקות אשר מתייחס להסתלקות לטובת האח בלבד. לעמדת המבקש, המסתלקים הוטעו, רומו או הופחדו, ומשכך יש לראות בהסתלקויותיהם כהסתלקויות לטובת כלל היורשים, בהם המבקש.

2.הערעור שכותרתו עמ"ש 14403-09-21 נסב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 7.6.2021 בע"ר 19983-05-20. במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט לענייני משפחה את ערעורו של המבקש על החלטת רשם הירושות ליתן צו ירושה בעניינה של אמו המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר ב"ערעור סרק", וכי ככל שדעתו של המבקש לא הייתה נוחה מצו הירושה היה עליו להגיש בקשה לביטול הצו, אולם הדבר לא נעשה. בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין בפניו ולו ראשית ראיה לכך שמי מהמצהירים חתם על התצהיר בניגוד לרצונו וכי אין למבקש כל מעמד לטעון לעניין זה.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו ובצדו בקשה לפטור מתשלום אגרה. ביום 8.12.2021 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי, בסמכותה כרשמת) את הבקשה, נוכח "חוסר התוחלת של ההליך". ביום 3.2.2022 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן) ערעור שהוגש על החלטה זו, מטעמים דומים (ע"ר 62103-01-22). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 3.2.2022 נמחקה ביום 21.7.2022 מחמת אי-הפקדת ערובה במועד (בע"ם 1665/22).

3.הערעור שכותרתו עמ"ש 39302-06-22 נסב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 1.5.2022 בת"ע 63117-05-21, בגדרו נידונו במאוחד התנגדות שהגיש המבקש למתן צו ירושה בעניינו של אביו המנוח, ובקשה ל"ביטול ו/או תיקון" צו הירושה של אמו המנוחה, נוכח התחבולה הנטענת. תחילה, בית המשפט לענייני משפחה ציין כי אין חולק על כך שאיש מבין המסתלקים לא נקט בהליך לביטול הסתלקותו. בהמשך, הורה על מחיקת ההליכים מחמת היעדר עילה, בקבעו כי המבקש "איננו רשאי ו/או מוסמך לדרוש סעד כה קיצוני של ביטול תצהירי ההסתלקות של אחרים, בשמם של אחרים, לא כל שכן כאשר הסעד המבוקש חורג חריגה קיצונית מהגיונם של דברים (לא לבטל את מלוא משמעותו של תצהיר ההסתלקות, אלא רק את החלק שנוגע לזהות הנהנה)". ביום 20.6.2022 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין, ובצדו בקשה לפטור מתשלום אגרה וערבון בערעור.

4.לאחר הגשת שני הערעורים, פנה כאמור המבקש למשיבה בבקשה לקבלת סיוע משפטי. ביום 17.8.2022 הודיעה המשיבה למבקש על דחיית בקשתו בהיותה "נעדרת סיכוי משפטי". זאת, בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 (להלן: חוק הסיוע המשפטי), הקובע כי "ראש הלשכה רשאי לדחות בקשת שירות משפטי, אם היה סבור שענינו של המבקש אינו אלא טרדני או קנטרני, או שאין לו על מה לסמוך, או שאין לו בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות, ורשאי הוא להורות שיופסק שירות שהוחל בו וכי המבקש יחזיר הוצאות שהוציאה הלשכה על שירות שנתנה, הכל כפי שנקבע בתקנות".

בהחלטה לדחות את בקשת המבקש לקבלת סיוע משפטי, ציינה המשיבה, בין היתר, כי כלל הטענות שהועלו בערעור על פסק הדין בת"ע 63117-05-21 הוכרעו לגופן על-ידי הערכאה הדיונית בפסק דין מנומק. מלבד זאת, התייחסה המשיבה בהרחבה לסוגיית ביטול ההסתלקות מעיזבון, וציינה כי בהתאם להוראות הרלוונטיות בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ככל שהתצהיר נחתם כתוצאה מעושק, מרמה, ניצול או שלא מתוך רצון חופשי, על היורש שהסתלק להגיש בקשה מתאימה על מנת לחזור בו מהסתלקותו מהעיזבון – כך שלמעשה אין למבקש כל מעמד לטעון את שהוא טוען בשמם של היורשים שבחרו להסתלק מחלקם. נוכח האמור, העריכה המשיבה כי "הסיכוי כי בית המשפט של ערעור יקבל את טענותיך בעניין פסלות תצהירי ההסתלקות של 17 היורשים שהסתלקו [...] קלוש, אם בכלל".

הערעור לבית המשפט המחוזי

5.המבקש הגיש ערעור על החלטת המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובצידו בקשה לפטור מתשלום אגרה (עש"א 47437-08-22). ביום 6.11.2022 ניתנה ההחלטה מושא בקשה זו, בגדרה דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ד' כהן) את בקשת המבקש לפטור מאגרה. בית המשפט המחוזי בחן את התנאים למתן פטור מתשלום אגרה, בהתאם לתנאים המצטברים הקבועים בתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) וקבע כי המבקש עומד בתנאי שעניינו היעדר יכולת כלכלית, אך אינו עומד בתנאי הנוסף, הנוגע לסיכויי הערעור.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שבמסגרת בחינת התנאי שעניינו סיכויי הערעור, יש לבחון שאין מדובר בעילה קלושה וחסרת סיכוי. בתוך כך, ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר ברף נמוך ומקל בהשוואה לרף המוטל בענייני הפקדת ערבון. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה ברע"א 1642/21 כהן נ' הלשכה לסיוע משפטי – מחוז תל אביב (17.6.2021) (להלן: עניין כהן) ולהוראת סעיף 5(ג) לחוק הסיוע המשפטי, ערעור על החלטת הסיוע המשפטי משתייך לקבוצה חריגה של הליכי ביקורת מנהלית בהם ראוי לבחון את המקרה לגופו, "דה נובו". לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע כי נוכח הוראות חוק הירושה, סיכויי הערעור בכל הנוגע לסוגיית תצהירי ההסתלקות קלושים עד אפסיים, והוסיף כי "גם כאשר בוחנים את מכלול הנימוקים הכלולים בהודעת הערעור, מבלי להיכנס לדקדוקי עניות, המסקנה היא שלמבקש עילה קלושה". בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הצביע על קיומו של "בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות", כלשון סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, ולו ברף הנמוך הנדרש לעניין זה, והורה על דחיית הבקשה.

על החלטה זו הוגשה הבקשה דנן.

6.המבקש, שאינו מיוצג, טוען כי בית המשפט המחוזי קבע סטנדרט חדש ומרחיב לפרשנות התנאי "הליך שמגלה עילה" הקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, ובכך סטה מההלכה הפסוקה, לפיה די בכך שאין מדובר בהליך סרק. בתוך כך, טוען המבקש כי בהתאם לקביעת בית משפט זה בעניין כהן, יש להחיל על בקשות המשיגות על החלטות דיוניות שניתנו במסגרת ערעור על החלטות הסיוע המשפטי באמות מידה "ליברליות" יותר. זאת, מפני שבהתאם לסעיף 5(ב) לחוק הסיוע המשפטי, החלטת בית המשפט המחוזי לעניין זה היא סופית ואינה ניתנת לערעור. עוד מוסיף המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה "באופן קיצוני ובולט" כאשר לא ייחס לערעור שבפניו סיכויים טובים, בשים לב לכך שכלל טענותיו לא נדונו והוכרעו לגופן, כטענת המשיבה.

7.המשיבות מצדן סוברות כי דין הבקשה להידחות. לעמדתן, בית המשפט לא יצר כל מבחן מרחיב, אלא נקט בגישה המצמצמת המקובלת בפסיקה. באשר לסיכויי ההליך, המשיבות מדגישות כי על אף שהוכרה בפסיקת בית משפט זה אפשרות לקבל סעד בדמות ביטול כתב הסתלקות, הדבר נעשה אך ורק מקום בו נפגעה זכותם הכספית של מסתלקים או נושים. אולם, בענייננו, טוענות המשיבות כי: "לא ניתן לומר שהמבקש נפגע מכתב ההסתלקות עצמו שהרי חלקו בירושה אף שלא גדל – לא נפגע כלל". כמו כן, טוענות המשיבות כי במקרים האמורים הסעד שהתבקש הוא ביטול כתב ההסתלקות כולו, בעוד שבענייננו הסעד המבוקש הוא סעד שאינו קיים בפסיקה – מחיקת סעיף מכתב ההסתלקות, כך שכתב ההסתלקות יוותר על כנו באופן חלקי "והזכויות בו יועברו באופן שונה מהמסמך שנחתם".

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחלטות דיוניות מעין אלו, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אלא במקרים חריגים (רע"א 7659/14 משטרת ישראל נ' רופל, פסקה 5 (11.2.2015)). בית המשפט המחוזי נדרש לשיקולים הרלוונטיים בבחינת בקשתו של המבקש לפטור מתשלום אגרה, ובכלל זה למאפייניו הייחודיים של הליך הערעור על החלטת הסיוע המשפטי, עליהם עמד בית משפט זה בעניין כהן. לא מצאתי טעם להתערב בהחלטתו.

9.תקנות האגרות משקפות איזון בין הצורך להבטיח השתתפות בעלות השירות המתקבל ממערכת המשפט ולמנוע נקיטה בהליכי סרק, מחד גיסא, לבין הצורך להגן על זכות הגישה לערכאות תוך הימנעות מנעילת שערי בית המשפט בפני מי שאינו יכול לעמוד בתשלום, מאידך גיסא (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פסקה 4 (18.1.2005)) (להלן: עניין פלוני). איזון זה מוצא את ביטויו בשני המבחנים הקבועים בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום אגרה: כאשר אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לשלם את האגרה, וכאשר ההליך שהגיש "מגלה עילה" (ומקום בו מדובר בהליך ערעורי, נבחנים סיכויי הערעור – ראו, למשל, רע"א 2063/10 לוי נ' אגן כימיקלים, פסקה 7 (26.12.2010)). ענייננו מתמקד, אפוא, בתנאי האחרון.

כאמור, כפי שציין בקצרה בית המשפט המחוזי בהחלטה מושא הבקשה, הרף שהתווה בפסיקת בית משפט זה לבחינת קיומה של עילה לצורך תקנות האגרות איננו גבוה, ומדובר אך בבחינה לכאורית (ראו גם: בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פסקה 6 (21.7.2014)). בית המשפט המחוזי אף נתן דעתו להקשר הדיוני בו עסקינן, וציין כי במסגרת ערעור על החלטת הסיוע המשפטי, ראוי כי בית המשפט יבחן מחדש את המקרה לגופו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן האם יש לבקשת המבקש "בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות", כדרישת סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי – ומצא כי בקשתו של המבקש אינה עומדת ברף נמוך זה.

10.בנקודה זו מצאתי לנכון להעיר כי אף לעמדתי, ראוי לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של הליך הערעור על החלטת הסיוע המשפטי, ולהציב רף מקל במיוחד לבחינת סיכויי העילה בהקשר בקשה לפטור מאגרה לעניין ערעור שכזה. אבאר בקצרה.

יחידת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים מעניקה ייעוץ, סיוע וייצוג משפטי בתחומי המשפט האזרחי לאנשים מועטי יכולת כלכלית או מוחלשים חברתית, והכל בהתאם להוראות החוק הסיוע המשפטי ולתקנות הסיוע המשפטי, התשל"ג-1973. תכליתו המרכזית של מוסד זה היא שמירה על עקרון השוויון בין הצדדים המתדיינים והבטחת קיומו של הליך משפטי הוגן, תוך מימוש זכות הגישה לערכאות (ראו: משרד המשפטים – הסיוע המשפטי דוח סיכום פעילות 2020 13-12 (30.12.2021); ראו גם: יורם רבין "הזכות לייצוג וסיוע משפטי בהליך אזרחי: בעקבות רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן" המשפט ו 225, 240-236 (תשס"א)).

חוק הסיוע המשפטי והתקנות שהוצאו מכוחו קובעים שלושה קריטריונים למתן סיוע משפטי – קריטריון ענייני (התחום בו מתבקש הסיוע, בהתאם לקבוע בתקנות); קריטריון כלכלי, בהתאם למבחנים הקבועים בתקנות; וקריטריון משפטי, הנוגע לסיכויי ההליך. כך, וכפי שצוין לעיל, בהתאם לסעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, רשאי ראש הלשכה לדחות בקשה למתן סיוע משפטי "אם היה סבור שענינו של המבקש אינו אלא טרדני או קנטרני, או שאין לו על מה לסמוך, או שאין לו בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות". על החלטת ראש הלשכה לפי סעיף זה רשאי המבקש לערער לפני בית המשפט המחוזי שבתחום סמכותו נמצאת לשכת הסיוע המשפטי, לפני שופט אחד, והחלטתו תהא סופית. בהקשר זה יוער כי חרף העובדה שההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי מוגדר בחוק הסיוע המשפטי כ-"ערעור", מדובר בערכאה השיפוטית הראשונה אשר נדרשת לעניינו של המבקש, משטרם התבררה המחלוקת בינו לבין הסיוע המשפטי בפני רשות מוסמכת (ראו: עניין כהן, בפסקה 10).

בענייננו, אין חולק כי המבקש עומד בתנאי הראשון הקבוע בתקנות האגרות, בהיותו נעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה – ומשכך פנה לסיוע המשפטי מלכתחילה. במקרים כגון דא, דומה כי פרשנות מחמירה מידי של התנאי השני, שעניינו סיכויי העילה, תוביל להיווצרות 'מעגל שוטה דיוני', ולחסימת זכות הגישה לערכאות. נוכח האומר, ובזהירות המתבקשת, נראה כי מקום בו עסקינן בבקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטת הסיוע המשפטי, רצוי לפרש את הדרישה הקבועה בסעיף 14(ג) לתקנות האגרות באופן מקל במיוחד.

דומה כי דברים אלו אף עולים בקנה אחד עם הכללים אשר נזכרו לעיל. בהינתן האמור בסעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, במסגרת הליך הערעור על החלטת ראש הלשכה, נדרש המערער להוכיח כי בקשתו אינה טרדנית או קנטרנית, שהיא אינה בקשה שאין לה על מה לסמוך ושהיא אינה בקשה נטולת סיכוי. על מנת לזכות בפטור מאגרה במסגרת הליך זה, נדרש המערער להוכיח כי ברמה הלכאורית, יש בידו עילה לכאורית – כמעין "עילה לכאורית בריבוע". כך, אם בהליך "רגיל" נדרש בעל הדין להוכיח עניינו איננו קלוש – כאשר הרף לבחינה זו, כאמור, הוא נמוך למדי – בנסיבות בהן עסקינן, נדרש בעל הדין לעמוד ברף נמוך עוד יותר.

11.על אף האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי: "סיכויי הערעור בכל הנוגע לסוגיית תצהירי ההסתלקות מהעיזבון קלושים עד אפסיים". כפי שהטעימה המשיבה, אף שהוכרה בפסיקה זכות התביעה של מי שנפגע מכתב הסתלקות לעתור לביטולו (ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120 (1995)), ובפרט בנסיבות של עושק (ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007)), הסעד לו עותר המבקש – מחיקת סעיף מכתבי ההסתלקות כך שההסתלקות תישאר בעינה, אך חלקם של המסתלקים בירושה יחולק באופן שונה מזה שצוין בכתבי ההסתלקות – הוא סעד שאינו מוכר בדין. אשר על כן, בדנן אין לומר שבקשת המבקש לפטור מאגרה, עומדת אף ברף הנמוך עליו עמדתי לעיל, לעניין בחינת סיכויי העילה בבקשה לפטור מאגרה בערעור על החלטת ראש הסיוע המשפטי.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.