רע"א 3953/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ. דוד יחזקאל ובניו בע"מ

רקע והליכים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה

(השופטת סלע) מיום 16.4.12 בתיק ע"א 22684-10-11, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת (חברת נמל חיפה) על פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת עדוי) מיום 17.8.11 בתיק תא"מ 33178-06-10. עניינו של התיק - פרשנות הוראות פקודת הנמלים (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן הפקודה ) לעניין חובותיהם של עמילי מכס כשלוחי הבעלים (יבואנים) באשר לאגרות נמל והיטלים.

ב.

לפי סעיף 14(2) לפקודה "לא יימסרו טובין ממשמורתו של מנהל הנמל אלא אם... שולמו כל אגרות הנמל וההיטלים האחרים שעליהם". אגרות הנמל מחושבות בהתאם לשווי הטובין, והמשיבה (עמילת מכס) משלמת אגרות אלה כחלק מהשירות שהיא נותנת ללקוחותיה (היבואנים) באמצעות מסלקה בנקאית. בהקשר זה חל סעיף 19(א) לפקודה לפיו, "מי שפועל כשלוחו של הבעל לעניין מענייני פקודה זו" - דוגמת המשיבה - "יראו אותו כבעל הטובין, ולפי זה יהיה אחראי אישית לתשלום כל אגרות נמל והיטלים". השאלה העומדת ביסוד ההליך שלפנינו נוגעת למצב בו שילמה המשיבה את האגרה והטובין שוחררו כדין, ולאחר מכן התברר כי שוויים של הטובין עלה על המדווח, והסתבר כי נגבתה אגרה בחסר (ראו סעיף 56 לפקודה).

הבקשה והתגובה

ג.

לשיטת המבקשת , כשם שבמקרים של הערכת יתר היא מזכה את חשבונה של המשיבה בהפרשי האגרה, כך זכאית היא לחייב חשבון זה במקרה של הערכת חסר; לשיטת המשיבה , הקשר בינה לבין היבואן (לרבות קשר השליחות) ניתק עם שחרור הטובין והעברתם לידיו, ולא ניתן לחייבה בהפרשי האגרה לאחר מועד זה. שתי הערכאות שדנו בתיק התייחסו אך לתשתית הסטטוטורית - שכן ההסדר החוזי בין הצדדים לא הוצג - ואימצו, למצער במישור האופרטיבי, את עמדת המשיבה. כלפי הכרעה עקרונית זו הוגשה הבקשה שלפנינו, הדנה באופן מקיף ומעמיק בתשתית הסטטוטורית.

הכרעה

ד.

לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה; זאת, אף כי במישור העקרוני , ובהתאם לדין שחל בתקופה הרלבנטית, סבורני כי יש ממש בעמדת המבקשת; קרי, יש ממש בטענה, שחובתו של עמיל המכס לשלם אגרה כדין (לפי סעיף 19 לפקודה) נושאת עמה גם את החובה לתשלום ההפרש לעת חיוב בחסר, והרי עסקינן בהשלמת אותה אגרה עצמה. ברם, נסיבותיה הספציפיות של הבקשה, ובעקבותיהן האופן בו הכריע בשאלה בית המשפט המחוזי, אינם מצריכים דיון בגלגול נוסף בתיק זה.

ה.

בענייננו מדובר בטובין ששוחרו על ידי המשיבה לשני יבואנים: 37 המשלוחים של היבואן הראשון (חברת מרקורי) שוחררו בשנים 2003-2001 (אז שולמו אגרות בסך 17,976 ₪) ואילו החיוב בגין ההפרשים (19,557 ₪) נעשה רק לאחר כארבע שנים (בשנת 2007) שעה שהקשר בין המשיבה למרקורי נותק (כנטען) כבר בינואר 2004; 3 המשלוחים של היבואן השני (חברת אלחלבי) שוחררו בשנים 2006-2005 (אז שולמו אגרות בסך 1,599 ₪) ואילו החיוב בגין ההפרשים (6,265 ₪ לאחר השבת התשלום המקורי) נעשה רק בשנת 2007 שעה שהקשר בין המשיבה לאלחלבי נותק (כנטען) כבר בפברואר 2006. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם יש ממש בעמדת המבקשת בכל הנוגע לגביית הפרשי האגרה ישירות מחשבונה של המשיבה, פער הזמנים והסכומים בו מדובר בענייננו לא היה מאפשר לאמץ את עמדתה במקרה הנוכחי:

"מדובר בפער משמעותי ביותר, שגם לו אין הסבר בטענות המערערת... העניין מעורר תהיות, ונראה כי אין הצדקה להטיל את מחיר הטעות על המשיבה דווקא, באיחור כה רב.

מקובלת עלי טענת המערערת כי מעמדו של הסוכן, זכויותיו וחובותיו נועדו להקל ולייעל את שחרור הטובין וגביית האגרות. לכן, הייתי רואה לקבל את טענתה לו היתה גבייתם של הפרשי האגרות נעשית סמוך לאחר השחרור, או שהמערערת היתה קובעת פרק זמן סביר לתיקון האגרות, שעה שמדובר בשווי שהוערך בחסר . מועדו של כל חיוב תלוי בביצועו בזמן סביר, ופעילות המערערת לא עמדה בתנאי זה בלשון המעטה" (עמוד 8 לפסק הדין; ההדגשה הוספה - א"ר).

ו.

קרי, בית המשפט המחוזי הסכים לקבל את עמדת המבקשת בכל הנוגע לגבייה למפרע במישור העקרוני ; אך קבע, ובכל הכבוד בצדק, כי אף אם מוסמכת המבקשת לגבות אגרה למפרע כאמור, בנסיבות נעשה השימוש בסמכות זו באופן לא סביר. אין איפוא בפסק הדין קביעה השוללת עקרונית את עמדת המבקשת, ובכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית - נוכח אי הסבירות בפעילות המבקשת - גם אין מקום לשנות מהכרעתו: "כלל הוא מלפנינו, כי דרך כלל לא נידרש לשאלות אשר שוב אינן דרושות לצורך ההתדיינות הקונקרטית, גם מקום שהן עשויות לעלות שוב בעתיד בהקשרים אחרים" (רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם) פסקה 5 - השופטת פרוקצ'יה; רע"א 1613/11 פלוני נ' קצין תגמולים (לא פורסם)).

ז.

גם במבט צופה פני תיקים נוספים (כפי שעותרת המבקשת) אינני רואה עילה לקבל את הבקשה משני טעמים עיקריים: ראשית , נוכח העמדה שהציג בית המשפט המחוזי במישור העקרוני - אשר על פניה מקובלת אף עלי, ושלכאורה ניתן ליישמה במקרים עליהם חל הדין שהיה בתוקף באותה עת, ככל שבמקרים אלה אכן נדרשו סוכני המכס לשלם את האגרה בתוך זמן סביר; שנית , כיון שהחל משנת 2011 נכנס לתקפו סעיף 19א לפקודה המורה:

"(א)

על אף האמור בסעיף 19, בלי לגרוע מאחריותו של בעל הטובין, סוכן מכס חייב לבצע לגבי הטובין את כל הפעולות החלות על פי כל דין על מי שייפה את כוחו לגביהן.

(ב)

סוכן מכס יישא באחריות אישית לתשלומי נמל ואגרות נמל המוטלים על הטובין, אם הוכח כי סייע לאחר להשתמט מהתשלומים ומהאגרות כאמור".

המבקשת מדגישה בבקשתה, כי הסעיף בא "לשנות מצב קיים" (סעיף 33 לבקשה), והיא נותנת משקל לבחירת המחוקק "שלא להחיל את התיקון למפרע" (סעיף 35). נמצא, כי דיון בגלגול נוסף בתיק זה לא ישנה מן התוצאה הקונקרטית (בשל אי הסבירות בפעולת המבקשת), ולא יסייע לתיקים עתידיים (עליהם חל הדין החדש); נוכח הנמקת בית המשפט המחוזי, פסק דינו - כמותו כהחלטה זו - גם לא ימנעו את אימוץ עמדתה העקרונית של המבקשת בתיקים קיימים (ככל שישנם) בהם פעלה בתוך זמן סביר. ממילא אין עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128).

ח.

אינני נעתר איפוא לבקשה. המבקשת תשא בשכר טרחתו של בא כוח המשיבה בסך 7,500

ש"ח.