רע"א 4007/00 רותם פיתוח ובניין (1990) בע"מ נ. החברה לטיפול במי קולחין קלנ

1.המשיבה 1 (להלן: הרשות) פרסמה מכרז לתכנון, הקמה ותפעול של מכון אזורי לטיהור שפכים, שבתנאי-הסף שנקבעו לו עמדו, בין היתר, המבקשת וכן המשיבה 2 (להלן: שטאנג), שהצעתה אף הייתה הזולה ביותר. צוות יועצים טכניים שמונה על-ידי הרשות בכדי לבחון את ההצעות פסל את הצעתה של המבקשת, לאחר שקבע כי הצעה זו חסרה ולקויה בצורה חמורה. ואילו לגבי הצעתה של שטאנג נקבע כי ההצעה עונה על דרישות המכרז הגם שקיימות בה סטיות קלות הניתנות לתיקון והתאמה. המלצות אלו אומצו על-ידי הרשות, שפסלה את הצעת המבקשת ובחרה בהצעת שטאנג כזוכה.

2.המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן הצהרה בדבר פסלות הצעתה של שטאנג והיות הצעתה של המבקשת ההצעה הזוכה, ולחילופין על בטלות הליכי המכרז. בגדר תובענתה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני כנגד התקשרות הרשות עם המבקשת. בין המבקשת לבין המשיבות הוסכם, כי אם הבקשה למתן צו מניעה זמני תידחה, התובענה בתיק העיקרי תידחה אף היא.

בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, תוך שקבע כי המבקשת לא הוכיחה סיכוי של ממש לכך שבית-המשפט יתערב בהחלטת הרשות שבוססה על המלצות מקצועיות-טכניות. נקבע עוד, כי אמנם בהצעתה של שטאנג נפל פגם - שמכוחו אין שטאנג עומדת אף בתנאי-הסף למכרז - הנובע מכך שצירפה כקבלן-משנה חברה שאינה עומדת בתנאי המכרז; אך עם זאת, אין למבקשת, שלא תוכל לזכות במכרז נוכח פסילתה, מעמד בתקיפת זכייתה של שטאנג. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקשת תישא בהוצאות כל אחת מן המשיבות בסך 50,000 ש"ח.

3.על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפניי, וכחמישה חודשים לאחר שניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי הגישה אף בקשה למתן סעד זמני בערעור.

המבקשת טענה, כי לנוכח ההסכמה הדיונית שאליה הגיעה עם המשיבות, עומדת לה זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, ואין היא נדרשת לקבלת רשות לערער. לגוף העניין טענה המבקשת, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מביאה למצב שבו יזכה במכרז מי שהגיש הצעה פסולה, וזאת אך משום שלתוקף את זכייתו אין מעמד. עוד נטען, כי ממילא למבקשת זכות לתקוף את הליכי המכרז, לנוכח העובדה שעמדה בתנאי-הסף למכרז, בעוד שנקבע כי ההצעה הזוכה אינה עומדת בהם. למיצער, נטען, יש לבטל את סכום ההוצאות הנכבד שהושת על המבקשת לנוכח קביעת בית-המשפט המחוזי כי בהצעתה של שטאנג נפל פגם.

מנגד טענה שטאנג, לשאלת זכותה של המבקשת לערער, כי ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים אינה משנה את סדרי-הדין, שבגידרם נדרשת המבקשת לבקש רשות על-מנת לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי. לגופם של דברים תמכו המשיבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי. נטען עוד, כי במהלך התקופה שחלפה מאז שניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי, נמנעה המבקשת מלעתור לקבלת סעד זמני במסגרת הליכי הערעור, ובמהלך הזמן שחלף מומשה זכיית שטאנג במכרז: נחתם חוזה ואף הוחל בעבודות בניית מכון טיהור השפכים. לפיכך, נטען, יש לדחות את בקשת רשות הערעור מן הטעם של "מעשה עשוי".

4.הסכמתה של המבקשת לכך שההכרעה בבקשתה לצו מניעה זמני תשמש אף לעניין תובענתה העיקרית, אינה יכולה להקים למבקשת זכות ערעור במקום שזו לא הוענקה מכוח החוק. בדין איפוא הגישה המבקשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי.

5.יש לדחות את הבקשה.

המבקשת נמנעה, כאמור, במשך חודשים ארוכים, מלפעול למניעת מימוש זכייתה של שטאנג במכרז. במהלך תקופה זו נחתם בין הרשות לבין שטאנג חוזה, והוחל בבניית מכון השפכים.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור הוגשה איפוא באיחור. בנסיבות אלו, כאשר העבודות בעיצומן, אין מקום לתת סעד זה.

6.אשר לסכום ההוצאות שהוטל על המבקשת לשאת בו, הרי שלא מצאתי יסוד להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות כל אחת מן המשיבות בסך 10,000 ש"ח.