רע"א 4009/17 רם ליביה נ. ימיני חיים

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתל"א 5257-01-16 (השופטת ע' רביד ) מיום 19.4.2017, בגדרה סולקה בקשת המבקשות לאכוף פסקי דין שנתנו תוקף להסכמי פשרה, לפי סעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ).

2.

על-פי הנטען בבקשה שלפנַי, ביום 15.12.1996 וביום 8.1.1997 ניתן תוקף של פסק דין להסכמי פשרה שהושגו בין המבקשות לבין קרובי משפחתן, המשיבים. על-פי פסקי הדין, חויבו המשיבים להעביר כנגד תמורה כספית, אשר לטענת המבקשות שולמה, את כל זכויותיהם במקרקעין הידועים בתל אביב-יפו בגוש 6968, חלקה 3 (להלן: הדירה ), לידי המבקשת 1 ובעלה (ת"א 260/92), וזאת גם באמצעות מינוי כונסת נכסים לנכסי המשיבים בדירה, שתהיה מוסמכת לבצע, בין היתר, את העברת הזכויות. לטענת המבקשות, לא העבירו המשיבים את זכויותיהם בדירה כפי שנצטוו לעשות, ולא מונתה כונסת נכסים כנדרש. במהלך שנת 2015 נתגלה למשיבות, כי חלף העברת הזכויות בדירה לידיהן, העבירו המשיבים לכאורה את זכויותיהם לצדדים שלישיים.

3.

על רקע האמור, הגישו המבקשות ביום 27.5.2015 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ולצדה בקשה למתן סעד זמני, שבמסגרתן התבקש בית המשפט להצהיר על ביטול העברת זכויות המשיבים בדירה לצדדים שלישיים, ליתן צו המורה לרשום את מלוא הזכויות בדירה על שמה של המבקשת 1, ולהורות למשיבים להימנע מלבצע דיספוזיציה בזכויות בדירה (ת"א 52595-05-15). מעיון במערכת "נט המשפט" עולה, כי ביום 8.7.2015 לאחר שהתקיים דיון בעל-פה, ניתן תוקף של החלטה להסכמה שהושגה בין הצדדים, שלפיה לא תֵעשה דיספוזיציה בזכויות בדירה, וכן כי הצדדים יפעלו יחד לרישום מסוים של זכויותיהם בדירה בלשכת המקרקעין, ביניהם המשיבה 3 וחברת תמר בחן בע"מ, אשר לה על-פי הנטען נמכרו זכויותיו של המשיב 2 בדירה.

4.

אשר למשיב 1 בבקשה דכאן, ביום 1.1.2017 ניתן פסק דין חלקי על-ידי בית המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה ) המאשר את הסדר הפשרה שהושג בינו לבין המבקשות, שלפיו ינתן צו המצהיר כי המבקשות הן בעלות הזכויות במלואן בכל זכות שיש או שתהיה למשיב 1 בדירה. יומיים לאחר מכן, 3.1.2017, דחה בית המשפט המחוזי (השופט מ'

אלטוביה ) את בקשת המבקשות ליתן פסק דין בהעדר הגנה מטעם המשיבים 3-2 בבקשה דכאן אשר כפי הנראה מתגוררים כיום בחו"ל, הגם שכתבי בי-דין הומצאו להם. זאת, משום שקבלת התביעה ומתן הסעד המבוקש יגרמו לפגיעה בנתבעים נוספים אשר הגישו כתב הגנה בנדון.

5.

ביום 4.1.2016, בעוד ההליך בת"א 52595-05-15 מתנהל, הגישו המבקשות בקשה בהתאם לסעיפים 7-6 לפקודה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המשיבים בבקשה דכאן, שבה התבקש בית המשפט לכוף על המשיבים בקנס לקיים את פסקי הדין שניתנו בשנים 1997-1996 בעניין העברת הזכויות בדירה לידי המבקשת 1 ויורשות זכויות בעלה המנוח (תל"א 5257-01-16). לטענת המבקשות, המשיבים 3-1 הפרו את פסקי הדין שחייבו אותם להעביר את זכויותיהם בדירה לידי המבקשת 1 ובעלה המנוח, והטעימו כי אין בהליך האזרחי שנקטו (ת"א 52595-05-15), כדי לשלול את האפשרות לנקוט נגדם בד בבד בהליך לפי הפקודה באותו עניין. לטענתן, עסקאות המכר שנערכו בין המשיבים 3-2 לצדדים שלישיים אינם בגדר 'מעשה עשוי', ואין כל מניעה ליתן צווים המורים להם לבטל את העסקאות שנערכו, לבטל את רישום הזכויות שנעשה ולהסב אותן על שמן.

6.

בעקבות פסק הדין החלקי שניתן כאמור בעניינו של המשיב 1 והמבקשות בבקשה דכאן, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת המשיב 1 מהבקשה (החלטת הרשם ד' חסדאי ב-תל"א 5257-01-16 מיום 11.4.2016). כתבי בי-דין הומצאו למשיבים 3-2 כדין, אך אלה לא הגישו כתבי הגנה (החלטת הרשם חסדאי ב-תל"א 5257-01-16 מיום 4.9.2016). עו"ד קורוליק, המשיב 11 במסגרת ההליך העיקרי המתנהל ב-ת"א 52595-05-15 ובא-כוחו של המשיב 1 בבקשה דכאן הגיש "מודעה" מטעמו, שבה צוין כי המשיבה 3 נפטרה בשנת 2016, וכי האפוטרופסית שלה היא זו שמכרה את חלקה בדירה לצד שלישי. עוד צוין, כי זכויותיו של המשיב 2 בדירה נמכרו לחברת תמר בחן בע"מ ונרשמו על שם החברה בלשכת המקרקעין בשנת 2015.

7.

ביום 19.4.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לניהול ההליך שבו נקטו המשיבות והורה על סילוקו. בית המשפט נימק החלטתו בין היתר בכך שנקיטה בהליך זה תֵעשה כמוצא אחרון לאחר שכל ההליכים האפשריים מוצו, וכאשר תלוי ועומד הליך התביעה העיקרי, שבגדרו נתבקשו סעדים דומים וטענות הצדדים בנדון תתבררנה, הרי שאין מקום לנקוט בהליך לפי הפקודה. עוד נקבע, כי המעשים שבגינם הוגשה הבקשה הם בגדר 'מעשה עשוי', המערבים צדדים שלישיים להם הועברו הזכויות בדירה. על כן, אין למשיבים יכולת לקיים את הצו לפי הפקודה. נוכח מכלול הנסיבות, בשים לב לאופיו של ההליך, קבע בית המשפט המחוזי כי חרף העובדה שהמשיבים 3-2 לא הגישו תגובה לבקשה, אין מקום לנהל את ההליך בו נקטו המבקשות והורה על סילוקו.

8.

מכאן הבקשה שלפנַי, שבגדרה שבו וחזרו המבקשות וחזרו

על טענותיהן שנדונו ונדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענתן, אי-התייצבות המשיבים 3-2 להליכים השונים שננקטו נגדם ואי-הגשת כתב הגנה ותגובות לבקשות השונות, מובילים למסקנה כי לא עמדו בנטל ההוכחה המונח על כתפיהם להוכיח, שקיימת מניעה לקיים את חובותיהם מכוח פסקי הדין מושא הצו שנתבקש על-ידי המבקשות, וכן כי קיים בענייננו 'מעשה עשוי' בדמות עסקאות המכר שכרתו עם צדדים שלישיים הסותר את טענת המבקשות כי יתכן ויש בידי המשיבים 3-2 אפשרות להורות על ביטול עסקאות אלה. המשיב 2 והמשיבה 3 והאפוטרופסית שנטען כי מונתה לה, בעקביותם, לא נאותו להגיש תגובה לבקשה.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ושקלתי את נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סעיפים 7-6 לפקודה מסמיכים את בית המשפט לאכוף צווים ופסקי דין שניתנו על-ידו, באמצעות הטלת קנס או השתת מאסר על המפר, או בנסיבות סעיף 7 לפקודה, ליתן צו היורד לנכסי המפר. הליך זה נחשב להליך קיצוני "המצוי באזור הדמדומים שבין המשפט האזרחי לבין המשפט פלילי" , והשימוש בו ייעשה במשורה ובאיפוק, ובלבד שאין בנמצא אמצעים חלופיים, פוגעניים פחות לאכיפת ההוראה השיפוטית הרלבנטית

(רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק , פ"ד נג(3) 337, פסקה 6 (1999); ע"א 228/63 עזוז נ' עזר , פ"ד יז(4) 2541, 2550 (1963); רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49 (2005); רע"א 6858/14 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ , פסקה 9

(11.1.2015) ). בענייננו, נקטו המבקשות בהליך תביעה אזרחי, שנועד למעשה לאכוף את פסקי הדין מושא הבקשה שהגישו המבקשות לפי הפקודה. הליך זה מתברר בימים אלה בבית המשפט המחוזי, ומעורבים בו צדדים שלישיים להם על-פי הנטען זכויות חוזיות וקנייניות ביחס לדירה. מעורבותם של אלה בצירוף העובדה שחלף זמן רב מיום מתן פסקי הדין מושא הבקשה לפי הפקודה, מעידים על מורכבות המצב העובדתי והמשפטי הקיים בנוגע לזכויות הדירה ולנפשות הפועלות (ראו והשוו: רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן (12.4.2009)). טעמים נוספים אשר יש בהם כדי להטות את הכף שלא להעתר לבקשת המבקשות לסעד מכוח הפקודה, הם הסכמת הצדדים שנתקבלה בהליך התביעה האזרחי, שבה הוסכם על איסור דיספוזיציה ביחס לזכויות בדירה, עד להכרעה בתיק, וכן הסכמת המבקשות לרישום זכויותיה של חברת תמר בחן בע"מ, לה כזכור על-פי הנטען נמכרו זכויותיו של המשיב 2 בדירה , בלשכת המקרקעין. דומני אפוא, כי ניהול הליך בזיון בית משפט לפי הפקודה, ככל שקיום הצווים שנתבקשו הם ברי-ביצוע ואיני מביע עמדה בסוגיה זו, יביא לסרבול ההליך האזרחי המתנהל ויסתור החלטות שיפוטיות שניתנו במסגרתו. בנסיבות אלה, הדרך הנכונה, המאזנת כראוי בין זכויותיהם והאינטרסים של כלל הצדדים לעניין, שבה יש לצעוד היא המשך ניהול הליך התביעה האזרחי ולא בנקיטת הליך בזיון בית משפט מכוח הפקודה (ראו והשוו: בש"פ 709/95 אדלר נ' הורוביץ (10.3.1996)). לצד דברים אלה, אעיר כי הדעת אינה נוחה, לשון המעטה, מהתנהלותם של המשיבים 3-2 והאפוטרופסית העלומה במסגרת ההליכים שפורטו לעיל, ולאי-הגשת כתב הגנה יש כידוע נפקות.

10.

נוכח כל האמור, מצאתי כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היא נכונה, וכי אין מקום להתערב בהחלטתו. הבקשה נדחית אפוא בזאת. אין צו להוצאות.