רע"א 403/05 המועצה הדתית יהוד נ. חברת פאר מהנדסים בע"מ

בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר השאיר בעינו את פסק הבוררות מיום 20.1.2004 שניתן על-ידי כב' השופטת בדימוס ש' פריש.

עניינה של הפרשה דנן בקיום רצונה של המנוחה מרים אקגיאן ז"ל (להלן: המנוחה), אשר תועד בצוואתה מיום 12.7.1977 ואשר עד כה, במשך שנים רבות, טרם מומש.

ראשיתם של דברים הינו, כאמור, בצוואתה של המנוחה, אשר כללה, בין היתר, התייחסות לדירה ולמגרש בבעלותה, ברחוב הרצל פינת רחוב וינהויז ביהוד. הדירה ומחצית המגרש הצמודה לה, שימשה בהסכמת המנוחה ומשמשת עד היום, כבית-כנסת "מנוחת אחים", המופעל בעידודה ובעזרתה של המבקשת, המועצה הדתית יהוד (להלן: המבקשת) ובאמצעות עמותת מתפלליו, אשר שמה כשם בית-הכנסת (להלן: העמותה). מחציתו האחרת של המגרש הינה פנויה מבניה ואיננה מוצמדת. בצוואתה של המנוחה ציוותה היא, כי דירתה ומחצית המגרש הצמודה לה תועברנה לאחייניתה, הגב' חקיקה מהרזגיג ז"ל (להלן: האחיינית). המחצית הפנויה של המגרש יועדה למבקשת, על מנת שזו תקים עליו בית-כנסת ובית-מדרש, אשר יישא את שמה וינציח את זכרה של המנוחה ומשפחתה. מסירה זו של מחצית המגרש למבקשת סויגה, כך שבאם תוך שלוש שנים לא יקום בית-כנסת כאמור, תימסר מחצית המגרש בחזרה למנהל העיזבון, אשר יפעל להנצחת המנוחה ומשפחתה בדרך של מתן תרומה למטרה ציבורית אחרת, מתוך כספי תמורת מכירת הנכס. כמנהל העיזבון מונה המשיב 2, אשר הינו משיב פורמאלי בבקשה זו (להלן: מנהל העיזבון).

בשלהי שנת 1977 נפטרה המנוחה. ברם, ביצועה של הצוואה התעכב, זאת עקב חוסר יכולת לחלק בעין את שתי מחציותיו של המגרש ובשל אי-ההצלחה במכירת הנכס בשלמותו, בין היתר בשל קיומו של בית-הכנסת במקום. בעקבות האמור, פנה מנהל העיזבון לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לקבלת הוראות. ביום 18.6.1986 אושרה הוצאת הנכס למכירה, על-ידי מכרז או בדרך אחרת. פנייתו של מנהל העיזבון למבקשת, על-מנת שזו תגיש הצעה סבירה לרכישת חלקו השני של המגרש או לחילופין, תדאג לפינויו של בית-הכנסת, לא נענתה.

בשלב זה, בשנת 1991, הגישה חברת פאר מהנדסים בע"מ (להלן: המשיבה 1), באמצעות מנהלה, מר אהרון יהב (להלן: יהב), הצעה למנהל העיזבון לרכישת חלקה של האחיינית ולביצוע עסקת קומבינציה באותו שטח, כולל הקמת בית כנסת חדש. ראוי לציין, כי באותה תקופה שימש יהב גם כחבר במועצה הדתית ביהוד, וכן היה ממתפללי בית הכנסת "מנוחת אחים" ואף פעל בשמם מאוחר יותר, כפי שיתואר.

ביום 28.10.1991 הגיעו מנהל העיזבון, האחיינית, המבקשת והעמותה להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. על-פי פרוטוקול הדיון בבית-המשפט, במעמד זה נכח יהב כנציגה של עמותת "מנוחת אחים". עובדת היות יהב מנהל המשיבה 1 לא נזכר בפרוטוקול. על-פי הסדר זה, היתה אמורה לקבל האחיינית סכום בשקלים השווה ל-66,000$ תמורת התחייבותה להסתלק מן העיזבון, בנוסף לכל הוצאותיה והוצאות הערכת הנכס, לרבות שכר טרחת עורך-דין ושמאי. כעבור זמן והליכים נוספים, העביר יהב לידי המשיב 2 סך כולל של 237,500 ש"ח, אשר נמשכו מחשבונה של המשיבה 1. סכום זה הופקד בידי מנהל העיזבון בנאמנות, על-פי ההסכם, לטובת האחיינית ולשם מימון שכר טרחתו שלו. מאז תשלום הכספים לאחיינית ועד היום לא נעשה למעשה דבר עם הנכס, ובכלל זה, לא התקבל כל צו פורמאלי מבית-המשפט המאשרר את הסתלקותה של האחיינית מן העיזבון. בשנת 1998 פנתה המשיבה 1 למנהל העיזבון וביקשה לסיים את תהליך העברת הזכויות משם האחיינית לשמה שלה ובמקביל, לחדש את תהליכי מכירת הנכס כולו ולחלוקת תמורתה בין בעליו. מנהל העיזבון פנה שוב בבקשה לבית-המשפט המחוזי לקבלת הוראות ובהמשך לכך הופנו הצדדים לבוררות.

בפסק הבוררות המפורט מיום 20.1.2004, קבעה הבוררת (כב' השופטת בדימוס ש' פריש), כי לא קיימת יריבות בין המבקשת לבין המשיבה 1 וזאת בשל העובדה, שעל אף שלאחיינית שולמו כספים אשר נמשכו מחשבון המשיבה 1, הרי שלא נערכה כל עסקה או העברת זכויות בינה לבין האחיינית. גם יהב, אשר נכח בהסכם הפשרה והעביר את הכספים לאחיינית, עשה כן כנציג עמותת "מנוחת אחים" ולא כמנהל המשיבה 1. לאורך כל ההליכים, כך נקבע, מסתבר, כי העמותה היתה מעורבת וכוונת כל המעורבים בעניין היתה להביא לבניית בית הכנסת אשר יהיה בבעלותה. משכך, אין ולא היתה למשיבה 1 כל זכות בנכס. מאידך, קבעה הבוררת, כי גם המבקשת מצידה אינה מחזיקה עוד בזכויות כלשהן על המחצית הפנויה שהורשה לה, וזאת בשל העובדה, שלא הגשימה את צוואת המנוחה ובנתה בית כנסת להנצחתה בתוך הזמן שנקצב לה לכך, קרי שלוש שנים. מלכתחילה לא היתה כל כוונה למנוחה לתת טובת הנאה כלשהי למבקשת, אלא רק למנותה כשליחה לעשיית רצונה ועל-כן משעברה התקופה הנקובה בצוואה, הרי שאין המבקשת מחזיקה אף היא בזכויות כל שהן בנכס. לפיכך נקבע, כי על מנהל העיזבון למכור את הנכס ולהעביר מחצית תמורת המכירה לאחיינית, אשר לה הורישה המנוחה את מחצית המגרש ואת מחציתה השנייה להקצות למטרה ציבורית אחרת להנצחת המנוחה ומשפחתה. זוהי גם הפרשנות הראויה לכוונתה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, כך לדידי הבוררת.

מאחר ומעשית לא ניתן היה לחלק בעין את המגרש, קבע פסק הבוררות, כי יש למכור את המגרש כולו, תוך שהוא פנוי מיושביו ולחלק את התמורה כאמור. לשם כך נקבע, כי המבקשת תדאג לפינוי בית-הכנסת מהמבנה. באשר לכספים ששילמה המשיבה 1 לאחיינית, נקבע, כי כספים אלו יוחזרו למשיבה 1 מתוך תמורת המכירה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק, על-ידי מנהל העיזבון. טענותיה של המבקשת בנוגע לניגוד עניינים וחוסר תום לב של יהב נדונו במפורש ונדחו על-ידי הבוררת.

לאור תוצאות פסק הבוררות הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות בגין חריגה מסמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). ובגין היות תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור, לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות.

ביום 7.7.2004 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ר' שטרנברג-אליעז) את הבקשה לביטול פסק הבוררות ואישר אותו, בקובעו, כי לא מצא ממש בטענותיה של המבקשת. בית-המשפט קבע, כי הבוררת לא חרגה מסמכותה במתן הוראות לעמותה והמבקשת כתומכתה, ולא בהסמכת מנהל העיזבון בדאגה לביצוע הוראות אלו. באשר לטענה, כי פסק הבורר מנוגד לתקנת הציבור, קבע בית-המשפט, כי מוטב היה אילולא נטענה. תקנת הציבור בוודאי אינה נפגעת מקיומו המלא של רצון המת, אשר פורש כראוי בפסק הבוררות ועל-כן אין כל מקום לתקפו בשל כך. בנוסף הציע בית-המשפט, כי משאיתרה המבקשת מקום ראוי להעברת בית-הכנסת שנמצא במקום, מן הראוי שתשקול בחיוב קיום צעד זה כמסגרת לביצוע פסק הבוררות. ממילא, אושר פסק הבוררות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר וטוען בא-כוח המבקשת, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו וכי יש לבטל את פסק הבוררות. לטענתו, נגוע פסק הבוררות כולו בחריגה מסמכות וכן על-פי מסכת העובדות, יש לפסלו בשל היותו מנוגד לתקנת הציבור. בנוגע לחריגה מסמכות, טוען בא-כוח המבקשת, כי בית-המשפט המחוזי לא דן בה כראוי. לגוף העניין טוען הוא שתי טענות מרכזיות: הראשונה הינה, כי משקבעה הבוררת, כי אין למשיבה 1 כל זכויות בנכס הנדון ובהתחשב בכך שהעמותה לא צורפה כאחד מצדדי הבוררות ואף לא הסכימה להתדיין בפניה, זכויותיה ויחסיה הכספיים עם המשיבה 1, לא היו מעניינה של כבוד הבוררת ועל-כן לא היתה יכולה היא להכריע בהן ולהורות על השבת הכספים. משמעות החלטת הבוררת, הינה למעשה, נטילת זכויותיה של העמותה בחלק הבנוי, כך לדידי בא-כוח המבקשת, ללא שניתנה לבוררת הסמכות לעשות זאת. טענתו השנייה בעניין זה היא, כי לא היה בסמכותה של הבוררת לפסוק את הסעדים שפסקה, שהרי סעד הפינוי וסעד ההכרזה על המבקשת כמי שאין לה זכויות בנכס, לא נדרשו בכתב התביעה, שהוא המגדיר לבוררת את גדר המחלוקת בה היא מתבקשת להכריע. באשר לתקנת הציבור, טוען בא-כוח המבקשת, כי יהב פעל בניגוד עניינים, בפעולותיו כנציג העמותה וכחבר המועצה הדתית ביהוד, תוך ניסיון להביא לעסקה ולגרוף רווחים לחברה שבניהולו, אשר התכוונה לנצל את מלוא אפשרויות הבניה הנרחבות בנכס. לטענתו, תוצאת ניגוד עניינים זה, על-פי תקנה 2א(ג) לתקנות שירותי הדת (ניהול מועצות), תש"ל-1970, היא, כי מי שפעל בניגוד עניינים אינו זכאי להחזר כספו אשר הוציא עת פעל לקידום עניינו האישי. החלטת הבוררת במקרה זה בדבר השבת הכספים בתוספת ריבית והצמדה עומדת, לטענת בא-כוח המבקשת, בניגוד לדין ובניגוד לתקנת הציבור. באשר למעמד הנכס, ראוי לטענתו,לפרש את אומד דעתה של המנוחה, כך שהנכס בשלמותו יעבור לידי המבקשת, או לחלופין, להביא בנעלי האחיינית את יורשיה האחרים של המנוחה על-פי דין.

מנגד, טוענים באי-כוח המשיבה 1, כי אין עילה לערעור נוסף על פסק הבוררת. מעבר לכך טוענים הם, כי צדק בית-המשפט המחוזי, כאשר לא התערב בפסק הבוררת. זאת, משום שברי, כי הבוררת נתנה דעתה זה מכבר לטענת ניגוד העניינים, בחנה אותה מכל צדדיה העובדתיים והמשפטיים ודחתה אותה מבחינה עובדתית ועל-כן אין כל מקום להידרש לה, ובוודאי אין מקום לטענה, כאילו תוכן החלטת הבוררת מנוגד בצורה כלשהי לתקנת הציבור. לדידם, דווקא התנהגות המבקשת, אשר עיכבה וממשיכה לעכב את ביצוע הצוואה ואף ממאנת לשלם את ההוצאות המשפטיות שנפסקו כנגדה בבית-המשפט המחוזי, היא זו העומדת בניגוד לתקנת הציבור. באשר לטענת החריגה מסמכות, הרי שאף זו נדונה והוכרעה כבר בבית-המשפט המחוזי. לגוף העניין, הרי שהליך הבוררות כולו מקורו בבקשה למתן הוראות של מנהל העיזבון ובסכסוך המסחרי בקשר לכספי המשיבה 1 והזכויות בנכס. המבקשת כלל לא חויבה בהחזר כספים למשיבה 1, אלא נקבע, בהסכמת מנהל העיזבון, על פינוי ומכירת הנכס והשבת הכספים מתוך תמורת המכירה. המבקשת אף הודתה במובלע, על אחריותה והקשר הישיר שלה להתנהלות העמותה ובית הכנסת במקום ועל-כן יש מקום למנותה כאחראית לפינויו. בנוסף טוענים באי-כוח המשיבה 1, כי המבקשת מעולם לא טענה כנגד סמכות הבוררת במשך כל הליך הבוררות, זאת על-אף שסעד מכירת הנכס והעברת חלק מתמורתו למשיבה 1 נתבקש כבר בכתב התביעה ונדון בפני הבוררת.

לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ראשית, בית-משפט זה קבע לא אחת, כי על בקשת רשות הערעור לגלות היבט עקרוני כלשהו החורג מגדר עניינם הפרטי של הצדדים, אשר יצדיק דיון במקרה בפני ערכאה שלישית. כך נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם):

"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות-דין. גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ, פד"י לו(3) 123; שלמה לוין, תורת

הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177)".

(ראו גם רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 221 וכן רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי (טרם פורסם); רע"א 1370/02 בובליל

נ' שלינגר (טרם פורסם); רע"א 10408/02 עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ (טרם פורסם)).

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

בית-המשפט אינו מוסמך כבעבר לדון ב"טעות על פני הפסק" וזאת על-מנת לשוות להליך הבוררות תכונות ברורות של מהירות וסופיות. גם סעיף 24 לחוק הבוררות, אשר מאפשר ביטולו של פסק הבוררות במקרים מסוימים, מצומצם לפגמים ספציפיים בהליך הבוררות עצמו ולא מכיל בתוכו טעות מהותית של הבורר. נראה, כי טענותיה של המבקשת אינן מעלות פגם שכזה ובסופו של דבר, טענותיה הינן כנגד הטעויות אשר לדעתה נפלו בפסק עצמו.

באשר לטענתה הראשונה של המבקשת בדבר חריגת הבוררת מסמכותה בהכרעתה לגבי זכויות העמותה, עצם העובדה, כי המבקשת כלל לא טענה לחוסר סמכות במשך כל הליך הבוררות, מביאה לכך, כי לא תישמע טענת חוסר הסמכות כעת מפי המבקשת, המושתקת מלהעלות טענה זו (ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית-שאן , פ"ד לז(1) 421, 428; רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד פ"ד מז(5) 94, 102; סמדר אוטולנגי, בוררות- דין ונוהל , כרך ב (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) 1023).

מעבר לדרוש ייאמר, כי משלא מומש הסכם הפשרה המדובר ומשלא התקבל צו בית-משפט המעביר את הזכויות במחצית הבנויה של המגרש מן האחיינית לעמותה, הרי אין לעמותה כל זכויות בנכס. מעמדה הינו למצער כמורשית לאורך שנים בנכס, עוד בהסכמת המנוחה. בוודאי שבפינויו של בית-הכנסת לאתר חלופי אין בכדי פגיעה בזכויותיה הקנייניות של העמותה. משכך, אין החלטתה של הבוררת מכריעה בזכויותיה של העמותה. באשר לסעד הפינוי ולהכרזת מעמד המבקשת כמי שאיבדה את זכויותיה בנכס, הרי אלו הם צעדים מתבקשים לאור הצורך להגעה לפיתרון כולל בנכס. אף המבקשת מודה, כי לא ניתן לקיים כלל את פסק הבוררות ללא קיום חלקים אלו ועל-כן טוענת היא, כי יש לבטל את הפסק כולו.

"כתב המינוי", כביטוי מושאל, של הבוררת במקרה זה איננו כתב התביעה, כטענת המבקשת, אלא מקורו המשפטי הינו בקשתו של מנהל העיזבון מבית-המשפט למתן הוראות בנוגע לטיפול בנכס העיזבון ולהגשמת צוואת המנוחה. מסגרת זו הינה מסגרת רחבה יותר מהסעדים אשר פורטו בכתב התביעה. במקביל, שמה הבוררת ליבה למחלוקת הכספית בין המבקשת למשיבה 1, באשר לכספים ששולמו למנהל העיזבון מחשבונה של המשיבה 1. המבקשת לא נדרשה להשיב כספים כלשהם, אלא מנהל העיזבון בלבד. בנוסף נראה, כי גם בכתב התביעה נתבקש סעד מכירת הנכס והחזר תמורת המכירה על-ידי המשיבה 1. מכל האמור נראה, כי הבוררת לא חרגה מסמכותה בפסק הבוררות.

באשר לטענות בנוגע לתקנת הציבור, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, לא בקלות תתערב הערכאה השיפוטית בתוכנו של פסק בוררות בתואנה של ניגוד לתקנת הציבור (ראו גם סמדר אוטולנגי, בוררות- דין ונוהל , כרך ב (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) 1087, 1093). בהתחשב בקביעות העובדתיות בפסק הבורר, בידיעת הצדדים לגבי ניגוד העניינים לכאורה ובהתנהגותם, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפני אכן עולה לכדי פגיעה בתקנת הציבור, המצדיקה התערבות שכזו. מניתוח העובדות בפסק הבוררות נראה, כי תפקודיו השונים של יהב היו על דעת הצדדים כולם, אשר ניסו בשיתוף פעולה, עד שלב כלשהו, להביא למימוש מוצלח של צוואת המנוחה. גם עניינו האישי של יהב כמנהל המשיבה 1 היה ידוע למנהל העיזבון, לחברי העמותה ולמבקשת. בהקשר זה תמה אני, מדוע לא העלתה המבקשת טענה כלשהי לגבי ניגוד העניינים לכל אורך התנהלותה רבת השנים מול המשיבה 1 ומול יתר הגורמים. בנוסף, בשום שלב לא נערך הסכם כלשהו בין המבקשת לבין יהב, אשר מצדיק את אי-השבת הכספים לפי תקנות שירותי הדת (ניהול מועצות), תש"ל-1970. מעבר לכך, יש לזכור, כדברי בית-המשפט המחוזי, שמולנו עומד אינטרס נוסף ורם-מעלה, אשר נמצא בטבורה של תקנת הציבור והוא קיום רצון המת ומימושה של צוואת המנוחה, לאחר שעברו עשרות שנים, ואשר ימשיך להתעכב עוד זמן רב באם יבוטל פסק הבוררות.

פרשה זו, אשר יועדה מלכתחילה לסיום מהיר, ברור והחלטי, נגררה ללא צורך מזה זמן רב, במיוחד על רקע העובדה, שענייננו בקיום רצונו האחרון של אדם, דבר אשר שייך באופן מובהק לגרעין היסודי של כבודו והאוטונומיה שלו. אין עוררין, שבדיוק לשם מניעת מקרים כאלה בא הליך הבוררות כהליך חלופי להליך המשפטי הרגיל ועל בית-המשפט להיצמד לסמכויותיו על-פי חוק הבוררות ולא להפוך לערכאת ערעור על פסקי בוררות, דבר שיסכל מראש את פניית הצדדים המעוניינים להליך זה, ועלול להרוס אפשרות חשובה ביותר לפיתרון סכסוכים חלופי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשת תשא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה 1 בסכום של 10,000 ש"ח.