רע"א 3469/10 חברת מוניות איילון רמלה בע"מ נ. גל ששון

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 1124/08, ה"פ 1149/08, כב' השופטת ע' ברון ) מיום 8.4.2010, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשות לביטול פסק בורר ונתקבלה בקשת המשיב לאישורו.

וזו תמצית העובדות הנוגעות לענייננו. המבקשת 1 הינה חברה למתן שירותי הסעה במוניות שירות. בשנת 1996 פנתה המבקשת 1 למשרד התחבורה בבקשה להאריך את אחד מן הקווים המורשים אותם היא הפעילה באותה העת, כך שיותר לה לספק שירותי הסעה למספר ערים נוספות (להלן: הקו המוארך ). המבקשת 2 הינה חברת בת של המבקשת 1 אשר הוקמה לצורך הפעלתו של הקו המוארך, במידה ובקשת הרישוי תתקבל. ביום 20.1.1997 נחתם הסכם בין המבקשות לבין המשיב, נהג ומפעיל מוניות מקצועי, שעניינו הפעלתו המשותפת של אותו קו מוארך. במסגרת ההסכם נקבעו שני הסדרים חלופיים כאשר הראשון נועד למקרה בו משרד התחבורה יעניק למבקשות את הרישיון לקו המוארך, והאחר נועד למקרה בו לא יושג הרישיון המבוקש. וכך, בעיקרו של דבר, הוסכם למעשה כי המשיב ירכוש מניה במבקשת 2 ויוכל, בתמורה, להפעיל שבע מוניות במסגרת הקו הקיים והמורשה שלגביו נתבקש רישיון ההארכה. הוסכם כי הסדר זה יעמוד עד לקבלת רישיון הקו המוארך או לחלופין "לצמיתות" (כלשון ההסכם) במידה ובקשת הרישוי לא תאושר. עוד הוסכם כי במידה ויתקבל הרישיון, ירכוש המשיב שש מניות נוספות במבקשת 2 ויוכל, בתמורה, להפעיל "לצמיתות" שבע מוניות במסגרתו של הקו המוארך, כאשר ההוראה תחייב כל צד שלישי שהרישיון יועבר אליו בעתיד. התחייבות זו של המבקשת 1 נקבעה בסעיף 2(א) להסכם, והוא זה שעמד לבסוף בלב המחלוקת בין הצדדים. בנוסף, נקבעה בהסכם תניית בוררות (בסעיף 6 להסכם) לפיה סכסוך או חילוקי דעות בין הצדדים יוכרעו על ידי בורר אשר לא יהיה קשור בדיני הראיות ובדין המהותי.

במשך שבע שנים מאז חתימתו של ההסכם הפעילו הצדדים מוניות במסגרת הקו המוארך מבלי שבקשת הרישוי נענתה. בסוף שנת 2004 הגביר משרד התחבורה את הפיקוח על מוניות השירות והביע דעתו כי כל שירות הסעה החורג ממסגרתו של רישיון השירות איננו חוקי. בסמוך לכך, בתחילת שנת 2005, גרעו המבקשות את מוניות המשיב ממכסת הרישיונות שמשרד התחבורה העמיד לרשותן והביאו בכך לביטול רישיונותיו. סיבת גריעתן של מוניות המשיב הייתה נתונה במחלוקת בין הצדדים. על רקע זה ובטענה של הפרת ההסכם בין הצדדים, פנה המשיב לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר, וזה מונה על ידו ביום 10.4.2005. בד בבד התגבשו מספר תהליכים החשובים לעניין. ראשית , במהלך שנת 2005 הונהגה רפורמה במערך מוניות השירות ונתקבל החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 64), התשס"ה-2005 (להלן: החוק ). החוק הסמיך את המפקח על התעבורה לתת רישיונות להפעלת קווי שירות על פי קריטריונים שנקבעו, והגביל סמכות זו כך שתוקפם של הרישיונות הניתנים לא יארך מיום 31.12.2010. הרפורמה קיבלה את ביטויה המלא ביום 12.4.2006 כאשר, בהתאם לאמור בחוק, פקעו כלל רישיונות השירות שניתנו עובר לרפורמה ועוד היו בתוקפם ערב החלתו של החוק (הוא יום 12.7.2005). להשלמת התמונה יצוין כי ביום 21.7.2010 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תקופת מתן רישיונות למונית בקו שירות), התש"ע-2010 המבקשת להאריך את תקופת מתן הרישיונות עד ליום 31.12.2020. שנית , במועד שאיננו עולה מפסקי הדין של הערכאות דלמטה או מכתבי טענות הצדדים, נדחתה בקשתה של המבקשת 1 להארכת הקו המורשה. ושלישית , המבקשת 1 חברה למספר תחנות מוניות נוספות (במרץ 2005, לכל המאוחר, לפי פסק הבורר) והקימה עימן, בינואר 2006, חברה בשם "רקפת בע"מ". חברת רקפת בע"מ הגישה בקשה לקבלת הקו המוארך וקיבלה רישיון להפעלתו באפריל 2006. לאחר מכן ביום 26.12.2006 הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן שנתקבל על ידי הבורר. כפי שעולה מפסק דינו של הבורר, בסופו של יום טען המשיב כנגד הפרתו של סעיף 2(א) להסכם בלבד.

ביום 12.10.2008 ניתן פסק הבורר, במסגרתו נדחו טענותיהן של המבקשות להפרות ההסכם מצידו של המשיב, ונקבע כי בגריעת מוניותיו של המשיב ובהצטרפותה של המבקשת 1 לחברת רקפת בע"מ, ללא מתן הודעה כלשהי למשיב, הפרו המבקשות את סעיף 2(א) להסכם. עוד נקבע כי בהתנהלותן של המבקשות הייתה משום הפרה של חובת תום הלב הכללית שבדין, וכן הפרה של החיוב החוזי הספציפי שקבעו הצדדים (בסעיף 5 להסכם) לנהוג ביושר ובהגינות האחד כלפי השני. משנקבעה האחריות נפנה הבורר לאמוד את נזקו של המשיב, ועל בסיס חישוב מכפלת החלק היחסי המגיע למשיב מהפעלת הקו המוארך ברווח החודשי של המבקשת 1 מהקו, נפסק

כי נזקו של המשיב עומד על 3,150 ש"ח לחודש. לקביעת התקופה בגינה זכאי המשיב לסעד זה התבסס הבורר על טענות הצדדים: מן הצד האחד, ואף על פי שהמבקשות התחייבו להעניק למשיב זכות להפעלת הקו "לצמיתות", תבע המשיב סעד לתקופה של 20 שנה בלבד, ומן הצד האחר המבקשות לא העלו כל טענה בנוגע לקציבת תקופת הזכאות לסעד. משכך, העמיד הבורר את תקופת הזכאות על עשרים שנה, ועל בסיס היוון סכום הפיצוי שנקבע לפי ריבית בשיעור של שלושה אחוזים, נפסק כי על המבקשות לשלם למשיב פיצויים בסך של 567,979 ש"ח.

המבקשות מיאנו להשלים עם פסק הבורר והגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול הפסק תוך שהן טוענות להתקיימותן של שש מתוך עשר עילות הביטול המנויות בס' 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בית המשפט דחה את טענותיהן של המבקשות ואישר את הפסק. בהידרשו לאותן טענות של המבקשות אשר התבססו על סעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות, סעיפי החוק אשר בהם מיקדו המבקשות את טיעוניהן במסגרת בקשה זו, קבע בית המשפט כי "אין בהן אלא 'וכחנות' עם קביעות מהותיות של הבורר בפסק הבוררות, הן עובדתיות והן משפטיות, שאין ולא כלום בינן לבין עילות הביטול הנטענות". נקבע כי טענותיהן של המבקשות נוגעות למעשה לאופן פרשנותו של הבורר את ההסכם ולטענות שכאלו אין מקום וטעם בבקשה לביטול פסק בוררות. זאת, מאחר שבית המשפט איננו נדרש לטענות בדבר טעות שנפלה לכאורה בפסק הבורר, שכן אין בטעות גרידא בפסק כדי להקים עילה לביטולו. עוד נקבע, בהתבסס על פסיקתו של בית משפט זה, כי עילת הביטול המבססת עצמה על תקנת הציבור בוחנת את תוכנו של הפסק ולא את תוצאתו. נפסק כי המבקשות מלינות למעשה על תוצאת הפסק ועל כן מוציאות עצמן מתחולתה של עילה זו. כן נפסק, כי מדובר בעילה אשר יוחדה למקרים נדירים שעניינן של המבקשות אינו נמנה עליהם.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי במסגרתה צמצמו המבקשות את טענותיהן, כאמור, לעילות הביטול שבסעיף 24(9) וסעיף 24(10) לחוק הבוררות. המבקשות טוענות, בין היתר, כי מאחר שצדדים להסכם כפופים למרותו של הדין, היה על הבורר לפרש את הזכות שהוקנתה למשיב על פי החוזה "לצמיתות" כזכות שתוקפה פג ביום בו המחוקק אינו מתיר עוד את הפעלתם של קווי השירות. לפי סעיף 14טו לפקודת התעבורה [נוסח חדש], סמכותו של המפקח על התעבורה לתת רישיון לקו שירות מוגבלת ליום 31.12.2010 ולפיכך היה על הבורר, לגישתן, לחשב את נזקו של המבקש עד ליום זה, לכל המאוחר. המשיבות ממשיכות וטוענות כי אמנם הצדדים להסכם פטרו את הבורר מהדין המהותי, אך אין לומר שבכך ניתנה הרשאה לבורר לקבוע פיצוי העולה על זכותו ונזקו של המשיב על פי דין. עוד הן טוענות כי לעניין זה אין נפקות לאי העלאת טענות או הבאת ראיות מצידן בנוגע לקציבתה של תקופת הנזק, שכן הבורר מוחזק כמי שיודע את הדין. לטענתן, בפסקו של הבורר יש כדי להביא לפירוקן של המבקשות ולפגיעה במשפחות התלויות בהן לפרנסתן כמו גם בציבור המשתמשים בקווי השירות. משכך, טוענות המבקשות, נוגד פסק דינו של הבורר את תקנת הציבור ואת כללי הצדק הטבעי ויש לבטלו או לתקנו. המבקשות סבורות כי לאור טענותיהן, מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור בערכאה השלישית.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לדחותה היות שהיא איננה מעוררת שאלה בעלת אופי עקרוני החורגת מעניינם של הצדדים. לגופו של עניין, הוא סומך את ידו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומוסיף כי לדעתו יש להתעלם מראיות ועובדות שלא נידונו בפני הבורר, וכן מטענות שאינן מבססות עילה לביטולו של הפסק. כך למשל, לגישתו של המשיב, טענת המבקשות כי פסק הבורר יביא לפירוקן איננה מבססת עילה שכזו, ולא זו בלבד אלא שלטענתו אין אמת בטענה מאחר שהמבקשת 1 הינה אחת מתחנות המוניות הרווחיות ביותר בארץ.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתגובת המשיבים, ובפסקי הדין של הבורר ושל בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של הערכאה השלישית מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000); רע"א 2766/06 סבג נ' חדד (לא פורסם, 21.1.2008 ); רע"א 9119/07 א.ב גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008)). חרף טענותיהן של המבקשות בקשתן איננה מגבשת עילה המצדיקה דיון נוסף בעניין בפני בית משפט זה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש, יוער כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. סעיף יד' לתוספת לחוק הבוררות קובע הסדר דיספוזיטיבי לפיו אין הבורר כבול "בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט". במקרה שבפניי לא זו בלבד שהצדדים לא התנו על סעיף זה אלא שהם ביקשו לאמצו ולהדגישו בהסכם שביניהם. בכך, ביטאו הצדדים את רצונם בפתרון יעיל ומהיר של חילוקי דעות או סכסוכים העלולים להתגלע ביניהם, והסכימו לשים את מבטחם בשיקול דעתו של בורר שייקבע. להסדר בוררות בכלל ולהסדר בוררות מסוג זה בפרט נודעו מעלות רבות ובית משפט זה עמד עליהן לא אחת. כך למשל נקבע ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ פ"ד נז(6) 605, 616 (2003):

"מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית - המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי - המשפט, ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל

לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי - הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת".

הגשמתן של מעלות אלו מצריכה ויתור מסוים מצידם של אלו הבוחרים בהליך הבוררות ככלי ליישוב סכסוכים. שכן, הבחירה בהליך הבוררות משמעה בחירה בדינים השולטים בהליך זה. דינים אלו מצאו פיתוחם בחוק הבוררות ובפסיקה, ומטרתם לתקף ולחזק את רצונם של הצדדים בהתדיינות אלטרנטיבית להתדיינות בבתי המשפט. כך למשל חזר ושנה בית משפט זה ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (לא פורסם, 10.1.2005):

"גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו: ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בעבודות ציבוריות פ"ד כח(1) 108, 111). על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא ב בחינה מהותית של תוצאותיו".

הנה כי כן, בהכלילם תניית בוררות בהסכם ביקשו הצדדים לבצר ולהגן על אינטרסים החשובים להם ביותר. הם ביכרו פתרון יעיל ופרקטי למחלוקותיהם על פני התדיינות בחיקו של הדין והאפשרות להשיג על פסק שגוי. משכך, אין לאפשר כעת למבקשות,לאחר היוודע תוצאת בחירתן, לחזור בהן מהסכמתן. ודוק, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי טענותיהן של המבקשות נושאות אופי ערעורי ואינן חוסות תחת כנפיהן של עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות. הסכסוך בין הצדדים הינו סכסוך כספי במהותו אשר היה נתון להכרעת בורר שאיננו מחויב בפסיקה על פי הדין המהותי ואיננו נדרש על כן לגדור את סעדו של המשיב בגדריו של הדין המהותי. הבורר הפעיל, לפי רצון הצדדים, את שיקול דעתו וקבע את הפתרון הטוב בעיניו למחלוקת בה נתבקש להכריע. אף אם תאמר כי שגה הבורר בקביעתו, ויודגש כי אינני נדרש כלל לשאלה זו, הרי שאין שגיאה זו מקימה עילה להתערבותו של בית המשפט. לא מצאתי כי יש בפסקו של הבורר משום פגיעה "באינטרסים, בעקרונות ובערכים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר" (דנ"א 9563/03 כדורי נ' כליף (לא פורסם, 1.4.2004)), וראו גם: רע"א 403/05 המעוצה הדתית יהוד נ' חברת פאר מהנדסים בע"מ (לא פורסם, 12.9.2006); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר (לא פורסם, 4.3.2010)). כן לא מצאתי כי יש בפסקו של הבורר משום סתירה לעקרונות הצדק הטבעי או כי מתקיימת נסיבה אחרת המצדיקה ביטולו בהתאם לסעיף 24(10) לחוק הבוררות (ראו: רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד פ"ד נט(5)1, 14(2004); סמדר אוטולנגי בוררות-דין ונוהל כרך ב', בעמודים 1113-1100 (מהדורה רביעית, התשס"ה). משכך, אין מדובר באחד מאותם מקרים נדירים אשר יש בהם כדי להקים עילות ביטול לפי סעיפים 24(9) ו24(10) לחוק הבוררות (השוו:

רע"א

3476/04 סימן טוב נ' גד (לא פורסם, 1.6.2005) ; רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי (לא פורסם, 5.5.2010)). בשולי הדברים אוסיף כי לדעתי לא נגרם למבקשות כל עיוות דין ואף מסיבה זו יש לדחות את בקשתן, בהתאם לסעיף 26 לחוק הבוררות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשות יישאו בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 15,000 ש"ח.