רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ. ניסן אלברט גד

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' אוקון) מיום 8.1.04, אשר הורה על ביטולו של פסק בוררות שניתן ביום 27.2.03 (להלן: פסק הבוררות).

ביום 9.2.03 נחתם הסכם בוררות בין המבקשים, אשר הינם אנשי עסקים תושבי ניו יורק, לבין המשיב, שהוא תושב מקסיקו. הסכם זה נחתם בעקבות דרישת המבקש מהמשיבים לשלם לו סכום של 400,000 דולר, עבור שירותים שביצע עבורם באמצעות ניצול קשריו עם הממשל במקסיקו, כגון סגירת חקירות משטרה אשר התנהלו כנגדם סביב אישומים חמורים, וכיוב'.

על-פי הסכם הבוררות, הועבר הסכסוך בין הצדדים להכרעת בורר, אשר נקבע כי יפעל בדרך הנראית לו המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה, ללא קשר לדין המהותי, דיני הראיות ושאר סדרי הדין הנוהגים.

הבורר נתן את פסקו ביום 27.2.03, אשר הורכב מכמה פרקים, ובהם קיצור טיעוני הצדדים, הקדמה ונימוק קצר. בפסק הבוררות, הבורר לא נשאר שווה נפש לגבי טיב השירותים אשר ניתנו על-ידי המבקש למשיבים, אולם חרף זאת קבע, כי על המשיבים לשלם למבקש על דרך הפשרה, סכום של 250,000 דולר. בנוסף, אף הטיל הבורר על המשיבים שורה נוספת של חיובים שונים, לרבות מגבלות על התקשרותם עם האדם אשר שימש כאיש הקשר של המבקש בממשל במקסיקו.

המשיבים, הגישו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול פסק הבורר, ואילו המבקש הגיש בקשה לאישורו.

בבקשתם, טענו המשיבים, כי עולות תמיהות רבות מדרך עבודתו של הבורר, לרבות התייעצותו על המנהגים הקיימים במקסיקו ועם מי שנראים לו כמומחים לדבר. בנוסף, טענו המשיבים טענות שונות לביטולו של פסק הבוררות.

מנגד, טען המבקש בפני בית-המשפט המחוזי, כי אם תתקבל טענה של אי-חוקיות, הרי אין מקום לבטל את פסק הבוררות כולו, אלא יש לקבוע במקרה זה, כי מדובר באי-חוקיות הטפלה לפסק, ולהורות על בטלות יחסית. כמו-כן, טען המבקש, כי על בית-המשפט להורות על אכיפת הוראות הפסק שאינן נגועות "כטענת בית-המשפט", על מנת שלא ייצא חוטא נשכר.

בית-המשפט המחוזי בירושלים קיבל את בקשת הביטול של המשיבים והורה על ביטול פסק הבוררות. בית-המשפט קבע, כי נכון שהצדדים רשאים לשחרר את הבורר מחובתו לפעול על-פי הדין המהותי, אולם בית-המשפט לא יכול לאשר פסק-בוררות, בו הבורר הורה לבצע מעשה הנוגד את החוק. שכן, גם אם תשלום שוחד בחו"ל, אינו מהווה עבירה כפי שהדבר בישראל, הוא עומד בניגוד לתקנת הציבור. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי הסתירה לתקנת הציבור, גם אם הפעולות נעשו בחו"ל, מתחזקת בהתחשב בפורום אותו בחרו הצדדים. זאת משום, שגם אם זיקתם של הצדדים לבית-המשפט בישראל מתמצה בעובדה שהם הסכימו לקיים בוררות בישראל, זיקה זו אינה מספקת והופכת את הליכי הבוררות בישראל לחממה מלאכותית, אשר במסגרתה יש לדון בדרכי ניהול עסקים עקלקלים בחו"ל. כך, לדברי בית-המשפט המחוזי, ניתן הכשר לדרך ניהול העסקים כפי שתוארה על-ידי הבורר, ואשר עומדת בסתירה בולטת לתקנת הציבור. לכן, קבע בית-המשפט, כי לא מדובר באי-חוקיות שבשוליים. פסק הבורר סותר כללים מנדטוריים בינלאומיים המגבשים תקנת ציבור בינלאומית.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, טוען המבקש כי טעה בית-המשפט המחוזי בבטלו את פסק הבוררות. זאת, משום שלטענת המבקש התעלם בית-המשפט מן התשתית העובדתית האמיתית, לפיה המבקש מעולם לא נתן כל שוחד; כל פעילותו הייתה חוקית וכי פסק-הדין אשר ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, פוגע בשמו הטוב. לחילופין, טוען המבקש, כי ישראל הינה הפורום הנאות להתדיינות בין הצדדים וכי יש להחזיר את הדיון לבורר לצורך עריכת בירור עובדתי מלא בסוגיית אי-החוקיות, כביכול, אשר נידונה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, תוך מתן הזדמנות לצדדים להציג ראיות ולהעיד עדים.

מנגד, המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את בקשת רשות הערעור בטענה, שתוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור. כמו-כן טוענים המשיבים, כי המבקש מנסה להתחיל בשלישית את ההתדיינות מבראשית – תוך יצירת ראיות חדשות לשם התדיינות זו, והצגתן לראשונה. דבר, אשר לטענתם, נעשה ללא בקשה מיוחדת וללא כל טעם המצדיק זאת, שכן גם אין בכוחן של ראיות אלו לשנות מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והכרעתו. בנוסף, טוענים המשיבים, כי חרף האמור, לא עורר המבקש כל נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות את קיומו של דיון נוסף בעניינו. זאת משום, שתכליתה של בקשת רשות הערעור איננה להיות מקצה שיפורים, ויש הלכה ספציפית, המורה מתי יש הצדקה למתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בחינת עובדות המקרה אשר בענייננו, כמו גם בחינת החלטת הערכאה הקודמת ועיון בטענות בעלי הדין, מצביעים על כך, שעיקר טענות המבקש מתבססות על עובדותיה הספציפיות של הפרשה האמורה.

לאחר עיון בטיעונים השונים ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי בצדק הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל החלטתו, ואין לאפשר דיון נוסף. הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין שניתן בנוגע לבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, כמו במקרה דנן, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כשהשאלה העומדת להכרעה הינה עקרונית וציבורית, ואינה רלבנטית רק לצדדים בעניין זה, נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ , תק-על 2000(2), 319, כי:

"כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים[...] גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לעניינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים. "

כמו-כן, יצוין, כי המדיניות השיפוטית בענייני בוררות דוגלת בצמצום התערבותו של בית-המשפט בפסקי בוררות. לעניין זה ראו דברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'ה ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי , תק-על 2003(3), 1531.

הבקשה גם נדחית לגופו של עניין. פסק בוררות אשר מזכה בעל דין בתמורה עבור קשרים שהופעלו בדרגי ממשל גבוהים, ומתייחס מפורשות לתשלומים בעד ביטולן של חקירות אשר התנהלו, הינו פסק אשר סותר את תקנת הציבור ואת הנהוג והמקובל מוסרית בחברה. בהקשר זה, כתבה פרופ' אוטולנגי, בספרה בוררות - דין

ונוהל , מהדורה שלישית תשנ"א, בעמ' 360:

"אין צורך לומר, שפטור מהדין המהותי אינו מכשיר פסיקה בניגוד לתקנת הציבור. יהיה תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור- צפוי הוא לביטול."

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.