רע"א 4066/11 הניה כהן נ. יוסף כהן

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל), בשבתו כבית משפט לפשיטת רגל, ביטל הענקה של מחצית מזכות הבעלות בנכס מקרקעין, המהווה משרד או מחסן (להלן: הנכס ). המבקשת, שקיבלה את הזכות מן החייב ואשר פסק הדין שלל את זכויותיה בנכס, משיגה בגדרה של בקשת רשות ערעור על פסק הדין לגופו וכן על חיובה בהוצאות משפט.

2.

המשיב 1, הוא החייב (להלן: החייב ), הינו גיסה, אחי בן זוגה של המבקשת. ביום 4.4.2005 ניתן צו כינוס לנכסי החייב (וזמן קצר לאחר מכן ניתן צו דומה לגבי נכסיה של אשתו). ביום 6.3.2007 הוכרזו החייב וכן אשתו פושטי רגל. כשנתיים לאחר ההכרזה מונה המשיב 3 כנאמן לנכסי החייב ואשתו. הנאמן גילה כי ביום 4.12.2002 העביר החייב את זכויותיו בנכס, ומדובר כאמור במחצית מכלל הזכויות, למבקשת. המחצית האחרת של הזכויות הינה של בן זוגה של המבקשת, שהוא כאמור אחיו של החייב. הנאמן טען שמדובר בהענקה פסולה ועתר לביטולה, בהתאם לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980.

בבית משפט קמא וכן בבקשה שבפניי טענה המבקשת כי נתנה תמורה עבור הזכויות בנכס, וזאת על דרך פירעון חובות של החייב לנושיו. עוד נטען, כי החייב היה בעל יכולת לפרוע את חובותיו בעת ההענקה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הוכיחה ששילמה תמורה וכי החייב היה בר-פירעון במועד הרלוונטי. לפיכך, קיבל בית המשפט את בקשתו של הנאמן והורה על ביטולה של ההענקה. עוד הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירה. המבקשת חוייבה בתשלום הוצאות לנאמן בסך 8,700 ש"ח.

3.

נראה, כי למבקשת עמדה זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שהוכתר "החלטה"): רע"א 8010/04 אלחדד נ' עו"ד נשר (לא פורסם, 30.6.2010). מכל מקום, אילו סברתי שיש ממש בטענותיה של המבקשת, אפשר שהייתי מורה לדון בבקשה כבכתב ערעור, בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אולם, נוכח

המשקל הדל של טענות המבקשת, אין סיבה שהעניין יובא בפני מותב תלתא.

4.

יושם אל לב, כי במקרה דנא קבע בית המשפט כי ההענקה נעשתה בתקופה שבין שנתיים לבין עשר שנים לפני שהמעניק, הוא החייב, נעשה פושט רגל. האבחנה בין התקופות השונות – תקופת השנתיים לפני שהמעניק נעשה פושט רגל והתקופה של שמונה שנים נוספות לאחור מעבר לתקופת השנתיים – מצוייה בסעיף 96 לפקודה. יצוין, כי מניין התקופות נעשה מעת תחילת פשיטת הרגל (ע"א 353/82 גיטר נ' עו"ד מכנס , פ"ד לט(31) 813, 820 (1985)). מועד זה של תחילת פשיטת הרגל הוא המועד בו נעשה מעשה פשיטת הרגל בגינו ניתן צו הכינוס (סעיף 84 לפקודה).

בענייננו לא היתה מחלוקת שהתקופה הרלוונטית הינה זו שמעבר לשנתיים לאחור. ברור, כי קיים היגיון לקבוע תנאים נוקשים יותר לביטול הענקה, ככל שחלף זמן רב יותר מן ההענקה ועד לתחילתה של פשיטת הרגל.

5.

נעבר של נכס שנתקבל מפושט רגל, בין אם בתקופת השנתיים לאחור ובין אם בשמונה השנים הנוספות, יצליח להתגונן אם הנאמן אינו מוכיח כי אין מדובר בקונה בתום לב ובתמורה (הנטל המוטל על הנאמן אינו כבד במיוחד, שכן מדובר ביסודות שליליים, המצויים לעתים בידיעתו המיוחדת של מקבל ההענקה: ע"א 5709/99 לוין נ' שילר , פ"ד נה(4) 925, 950, (2001)). במקרה דנא חתמה המבקשת בעת קבלת הזכויות בנכס על תצהיר לפיו מדובר בהעברה ללא תמורה. ברור, כי לאור נתון זה עבר הנטל מן הנאמן למבקשת להוכיח, כי חרף האמור בתצהיר ניתנה אומנם תמורה (כל זאת בהנחה שנתונה כלל למבקשת האפשרות לסתור את האמור בתצהירה). המבקשת אכן טענה שכיסתה חובות של החייב, אך בית משפט קמא קבע כי היא לא הוכיחה שפרעה חובות של החייב. לא מצאתי בטענות המבקשת בבקשת רשות הערעור כל בסיס להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי.

6.

המבקשת העלתה, כמו כן, את הטענה כי החייב היה כשר פירעון בעת ההענקה. מבחינה עקרונית טענה זו הינה טענת הגנה ראויה, אם מוכח שהחייב לא נזקק לנכס המסויים מבחינת יכולת הפירעון שלו, הכל בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודה. הנטל להוכיח הטענה מוטל על מקבל ההענקה, היא המבקשת במקרה דנא (ע"א 5709/99 הנ"ל, שם). גם בעניין זה כשלה המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע, כי היא לא הצליחה להרים את הנטל. אף בקביעה זו אין להתערב.

7.

טענה נוספת של המבקשת מופנית נגד פסיקת הוצאות בסכום של 8,700 ש"ח לחובתה. כידוע, נדירים ביותר הם המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית. סכום ההוצאות שנפסק – 8,700 ש"ח – הינו סביר ביותר, ואולי אף מצוי הוא בטווח הנמוך. אין שום יסוד לקבוע שעסקינן במקרה המצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

8.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא. המבקשת תישא בשכר טרחה בסך 10,000 ש"ח לזכות הנאמן ובסכום של 5,000 ש"ח לזכות הכונס הרשמי.