רע"א 4112/11 אחמד עבדאללה צפאפי נ. CORNER PLACE S.A

1.

המבקש הגיש בשנת 2011 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לביטולו, מחמת תרמית, של פסק דין שניתן בשנת 2007. בגדרה של התובענה הוא עתר לסעד זמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל למימוש משכנתה על בית שבבעלותו. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיאה י' זפט) דחה את הבקשה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

המבקש קיבל בשנת 1997 הלוואה של מאות אלפי דולרים מן המשיבה 1 (להלן – המשיבה ). להבטחת החזר ההלוואה שעבד המבקש בית בבעלותו לטובת המשיב 2, כנאמן של המשיבה. בשנת 2001 הגיש המבקש תובענה קודמת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בה עתר להצהרה כי ההלוואה נפרעה וכי לפיכך יש לבטל את רישומה של המשכנתה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' רונן) דחה את התובענה בפסק דין שניתן ביום 6.9.07. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של המבקש והעדיף את עדיהם של המשיבים דכאן, שהיו הנתבעים אף בתובענה הקודמת. ערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה ביום 2.12.09 (ע"א 8644/07). בפסק הדין הקצר בערעור נקבע כי קביעותיו של בית משפט קמא עוגנו בממצאים שהתבססו על מהימנותם של העדים וכי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהכרעות עובדתיות.

3.

זמן מה לאחר שניתן פסק הדין בערעור חידשה המשיבה את הליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתה. בעקבות זאת הגיש המבקש את התובענה החדשה. בתובענה החדשה, לביטול פסק הדין הקודם שמצא כי המבקש לא הוכיח את פירעון ההלוואה, ביקש הוא להסתמך על חוות דעת חדשה של גרפולוג ועל אישור מסוים מלשכת עורכי הדין. זאת, על מנת להוכיח כי פסק הדין בתובענה הקודמת הושג במרמה. בית המשפט המחוזי דן בבקשתו של המבקש לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתובענה החדשה, וכאמור דחה אותה. בית המשפט העריך כי סיכוייה של התובענה החדשה "מפוקפקים ביותר". בית המשפט הוסיף, כי אין די בטענות המבקש, לעניין נזק שעלול להיגרם לו ממימוש השעבוד, כדי לגבור על זכותה של המשיבה לממש את פסק הדין החלוט שניתן בתובענה הקודמת.

4.

בחנתי את טענותיו של המבקש, שהינן בגדר "שידור חוזר" של הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. איני רואה מקום להרחיב בעניין. ברי, כי על המבקש מוטל נטל כבד, שהרי מדובר בתובענה לביטולו של פסק דין בעילת תרמית. מה גם שפסק הדין נתבסס במידה רבה על חוסר אמון בעדותו של המבקש. כמו כן קיים ספק אם לא ניתן היה להשיג את הראיות החדשות במהלך הדיון בתובענה הקודמת. משמע, מבחינת סיכויי התובענה לא עבר המבקש את הרף המצדיק מתן סעד זמני.

אשר למאזן הנוחות: המבקש מעלה סדרה ארוכה של טעמים בהקשר זה. כך למשל, הוא טוען שלאשתו נתונות מחצית הזכויות בנכס המשועבד. די לי אם אומר שטענה זו אינה יכולה לעלות מפיו של המבקש, שעה שהוא זה שהגיש את ההליך ואשתו אינה צד לו. טענה נוספת נוגעת לעובדה שהמשיבה הינה חברת חוץ. אכן, נתון זה הינו בעל חשיבות כאשר מדובר במאזן הנוחות, משום שעולה חשש, מטבע הדברים, שלא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור היה והמבקש יצליח בתובענה. ברם, מאזן הנוחות אינו חזות הכל. גם כאשר המאזן נוטה באופן בולט לטובת מבקש הסעד הזמני, עדיין צריך בית המשפט להשתכנע שסיכוייו של המבקש להצליח בתובענה גבוהים מרף מינימלי מסוים. המבקש לא השכיל להראות שהוא עובר את הרף האמור.

5.

אף לא מצאתי כל בסיס להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לחייב את המבקש לשאת בשכר טרחה בסכום של 25,000 ש"ח לטובת המשיבה.

6.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחה בסך 20,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמשיבים.