רע"א 4136/02 פלוני נ. פלונית

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ו' פלאוט) מיום 7.5.02, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 13890/02.

1.המשיבה, אזרחית צ'כיה, הנשואה למערער, אזרח ישראל, הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המערער לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א1991-, להחזרת בתם הקטינה של בני הזוג לרשותה. כן הגישה המשיבה בקשה להורות על העברת המשמורת הזמנית של הקטינה לידיה, ובקשה להורות למשטרת ישראל לחקור את נסיבות חטיפת הקטינה על ידי המערער ולאתר את מקום הימצאה של הקטינה. ביום 24.3.02 נתן בית המשפט צו במעמד צד אחד, המורה למשטרת ישראל לחקור את נסיבות החטיפה ולאתר את מקום הימצאה של הקטינה, וקבע את הבקשה להעברת המשמורת הזמנית בקטינה לידי המשיבה לדיון במעמד שני הצדדים. בהחלטתו מיום 9.4.02, נעתר בית המשפט לבקשה להורות על החזרת ההחזקה הזמנית בקטינה לידי המשיבה עד לסיום הדיונים, בקובעו טובתה של הקטינה בשלב זה להימצא אצל המשיבה, לאור חוות דעתה המקצועית של יחידת הסיוע, ונוכח גילה הצעיר של הקטינה. יצוין, כי על החלטות אלה הגיש המערער בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

2.ביום 6.5.02 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בבקשתו טען המערער, כי עם מתן הצו המורה למשטרת ישראל לחקור את נסיבות החטיפה הביע בית המשפט את דעתו כי נעשה במקרה זה מעשה של חטיפה. כן טען המערער, כי בהחלטה מיום 9.4.02, בה הורה בית המשפט על העברת המשמורת הזמנית בקטינה לידי המשיבה, גילה בית המשפט עוינות כלפיו, התעלם מטענותיו והביע את דעתו באופן ברור כי מדובר בחטיפה, וזאת בטרם נשמעו טענות הצדדים. המערער ציין בבקשתו כי אכן לא מתקיים בהחלטה זו חשש ממש למשוא פנים, ולא היה בה כדי לגרום למערער לפנות לבית המשפט בבקשת פסילה, אלא שאופן ניהול המשך הדיונים בתיק ומספר החלטות שניתנו על ידי בית המשפט במעמד צד אחד, חיזקו את תחושתו כי בית המשפט מנהל את המשפט תוך משוא פנים ממשי. כך, לטענת המערער, בדיון מיום 30.4.02 ניסה בית המשפט לעזור לב"כ המשיבה למצוא הוראת חוק המחייבת את המערער להשיב לשאלה שהוצגה לו, ומשנמצאה הוראת החוק פרץ בית המשפט באנחת רווחה ובקולות שמחה.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 7.5.02, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי יש לדחות את הטענות בדבר החלטות בית משפט אשר כביכול מצביעות על חריצת דין בשלב מוקדם, נוכח האיחור שבהעלאתן, שכן לאחר שניתנו החלטות אלו התקיימו כבר מספר ישיבות והסתיימו חקירות הצדדים. לגופן של הטענות, קבע בית המשפט, כי על החלטות אלו הוגשו בקשות רשות ערעור, וכי זו הדרך הנכונה להשיג על החלטה אשר אינה נראית למי מן הצדדים. כן קבע בית המשפט, כי בצו מיום 24.3.02, שניתן במעמד צד אחד כסעד זמני אין כדי להצביע על דעה מוקדמת של בית המשפט ביחס לתביעה העיקרית, כשם שאין במתן כל סעד זמני אחר כדי לנעול את דעתו של בית המשפט באשר לתביעה העיקרית. אשר להחלטה מיום 9.4.02, ציין בית המשפט, כי בקשת רשות הערעור שהגיש המערער על החלטה זו נדחתה, ובכך מיצה המבקש את טענותיו נגד החלטה זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם אם נכונה טענת המערער כי מרבית ההחלטות שניתנו היו כנגדו, אין בכך להצדיק את פסילתו. עוד קבע בית המשפט, כי טענת המערער כאילו בית המשפט מתייחס לדברי ב"כ המשיבה כאל "דברי אלוקים חיים" היא טענת סרק, וכי בית המשפט שמע בעיון רב את שני הצדדים, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון. בית המשפט הכחיש כי נאנח אנחת רווחה ופרץ בקולות שמחה בדיון מיום 30.4.02, לאחר שנמצאה הוראת החוק המחייבת את המערער להשיב לשאלה שהוצגה לו, וציין כי בקשת ב"כ המשיבה נדחתה ובית המשפט קבע כי אין מקום לכפות על המערער להשיב לשאלה. לבסוף ציין בית המשפט, כי בקשת הפסילה הותירה אותו בתחושה קשה, לאחר שבית המשפט הקדיש לתיק שעות רבות בדיונים צפופים, כי המבקש בטענותיו הטיל דופי בבית המשפט ובמערכת המשפטית בכלל, וכי טענות המבקש, כמו גם תחושותיו הסובייקטיביות, נובעות מהעובדה שהוא מייצג את עצמו.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי בית המשפט סרב להיענות לשלוש בקשות שהגיש לדחיית הדיון, בנימוק שעליו ליתן פסק דין תוך 6 שבועות. לטענתו, סירוב זה מקפל בתוכו החלטה מגובשת של בית המשפט בדבר ביצוע חטיפה של הקטינה על ידי המערער, ללא שיתקיים כל דיון בשאלה זו. כן טוען המערער, כי בהחלטתו בבקשת הפסילה ביטא בית המשפט באופן מפורש תחושת עלבון ופגיעה אישית קשה, ואף הביע טינה כלפי המערער בשל הגשת הבקשה, כך שלא ניתן לצפות ממנו כי הכרעת הדין תהיה ללא משוא פנים. המשיבה מתנגדת לערעור. המשיבה טוענת כי בקשת הפסילה הוגשה בתום הדיונים ויש לדחותה בשל השיהוי בהגשתה. כן טוענת המשיבה, כי אין בהחלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט משום חיווי דעה מצדו של בית המשפט אם היתה חטיפה אם לאו, וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא דרך הערעור. כן טוענת המשיבה, כי טענות המערער באשר לאירוע בדיון מיום 30.4.02, אינן משקפות את אשר אירע בפועל.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. טענות המערער, ככל שהן נוגעות להחלטות מיום 23.4.02 ו9.4.02-, דינן להידחות נוכח השיהוי בהעלאתן. הלכה היא כי מי שמבקש להעלות טענת פסלות חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, היינו בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת הפסלות, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וראו גם: ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם); ע"א 663/98 זאב ויניק נ' לביבה אברהים לחאם

(לא פורסם); ע"א 5397/97 יערי נ' אידיק (לא פורסם)). מכאן שהיה על המערער להעלות את טענותיו, ככל שהן נוגעות להחלטות אלו, בישיבה הראשונה שהתקיימה לאחר שניתנו החלטות אלו ולא להמתין עד שההליך יגיע כמעט לידי סיום. אף לגופו של עניין, אין בטענות המערער בכל הנוגע להחלטות אלה, כדי להקים עילת פסלות. המדובר בהחלטות שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט בבקשת המשיבה לסעדים זמניים. כפי שנפסק לא פעם, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)). המערער הגיש בקשות רשות ערעור על החלטות אלה ובמסגרת זו נשמעו ויישמעו כל טענותיו לעניין זה. כך גם לא מצאתי יסוד לטענת המערער כי יש בהחלטות אלה כדי להעיד כי בית המשפט גיבש דעה קדומה בעניינו. כפי שנפסק לא אחת, עצם הבעת עמדה בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים, וכי יש לבחון בכל מקרה האם דעתו של היושב בדין "ננעלה" (ראו למשל: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)). עיון בהחלטות בית המשפט מעלה כי בית המשפט לא הביע דעה נחרצת ומגובשת בשאלה האם היתה חטיפה של הקטינה, וכי פתוחה הדלת בפני המערער לשכנעו בצדקת עמדתו. יתר על כן, המערער אף ציין בבקשת הפסילה כי אין בהחלטתו של בית המשפט מיום 9.4.02, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הוא הדין באשר להחלטות בית המשפט שלא להיעתר לבקשות הדחייה שהגיש המערער. המדובר בהחלטות דיוניות, שהדרך לתקיפתן היא כאמור בהליך של ערעור, ואין בהן כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. אפשר שבראייתו של המערער (אשר לא היה מיוצג על ידי עורך דין) נוצר חשש כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות.

6.א שר לאירוע הנטען בדיון מיום 30.4.02, הרי שבית המשפט הכחיש בהחלטתו את טענות המערער בעניין זה, וקבע כי הן אינן תואמות את ההתרחשות באולם הדיונים. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. יתרה מכך, בית המשפט אף ציין בהחלטתו כי בקשת ב"כ המשיבה נדחתה וכי לא חייב את המערער להשיב על השאלה שהוצגה לו.

7.כך גם אין בידי לקבל את טענת המערער כי התבטאות בית המשפט בהחלטה בבקשת הפסילה מקימה עילה לפסילתו. כל שעשה בית המשפט הוא להביע את מחאתו כנגד הגשת בקשת הפסילה, משסבר כי הטענות שהועלו בה לא היו מוצדקות והואיל והגשתה הביאה לעיכוב ההליכים בתיק אשר בית המשפט צריך לסיימם תוך פרק זמן קצוב, בהתאם לחוק. אין בדברים שנאמרו על ידי בית המשפט כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים ולהעיד כי אין באפשרותו להכריע בעניינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה.

מטעמים אלה, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 5,000 ש"ח.