רע"א 4164/16 אלון טובים נ. אברהם קייקוב

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' פלאוט ) ברע"א 13629-02-16 מיום 13.3.16, במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט נ' שטרנליכט ) בת"א 11656-03-10 מיום 13.1.16. עניינה של הבקשה – השגה על הטלת הוצאות ועל אופן חישובן.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בפתח תקוה נגד המשיב, לצד 25 נתבעים נוספים, בגין נזקים שנגרמו לטענתו מחמת שורה של מעשי הונאה. ביום 17.9.15 נדחתה התביעה על כלל ראשיה (ת"א 11656-03-10; השופט נ' שטרנליכט ). נפסק כי המבקש ישא בהוצאות המשיב ויתר הנתבעים, בהתאם לשומת הוצאות שתוגש. זאת, בנוסף לסכומים שפורטו במסגרת פסק הדין לתשלום שכר טרחה באי כוחם של מרבית הנתבעים בפרשה. בגדר זה נפסקו 20,000 ₪ כשכר טרחה לבאת כוחו של המשיב.

ג.

ביום 13.1.16 קבע בית המשפט כי המשיב זכאי להוצאות משפט נוספות, כפיצוי על המשאבים הרבים שהשקיע לצורך ניהול ההליך וקבלת הייצוג המשפטי. נקבע כי המבקש ישא בהוצאות המשיב בגין נסיעות ואבדן ימי עבודה, בנוסף לשכר הטרחה שנקבע בפסק הדין כאמור. ההחלטה נתקבלה בעקבות בקשת המשיב לשומת הוצאות מיום 4.11.15, בה נקב בסכום מבוקש של 137,000 ₪. סכום זה התבסס על חישוב של אבדן ימי עבודה, שהשקיע המשיב לשיטתו בהכנות הרבות שאליהן נדרש במסגרת התיק, בתוספת פירוט עמלות וריביות ששילם המשיב במסגרת הלוואות שנטל לטענתו לצורך תשלום שכר טרחה. נוכח קביעת בית המשפט לפיה חלק מן ההוצאות בבקשה עקיפות וחלקן טעונות הוכחה בתביעה נפרדת, חויב המבקש בתשלום פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ בגין נסיעות ואבדן ימי עבודה בלבד; חישובו של זה נקבע על דרך האומדן.

ד.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המבקש השיג על אופן חישוב ההוצאות, שלדידו אינו מוכר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות ), וכן על החיוב לשאת בהוצאות בגין אבדן ימי עבודה של המשיב, רכיב שלטענתו אינו כלול בשומת ההוצאות לפי התקנות. בנוסף, טען כי חלק מסכום ההוצאות שפירט המשיב כבר נתבע על ידו בתביעה אחרת, כך שמדובר למעשה בכפל הוצאות. בפסק דין מיום 13.3.16 ניתנה רשות ערעור, אך בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש לגופן (רע"א 13629-02-16; השופטת ו' פלאוט ). באשר לפסיקת הוצאות על דרך האומדן, קבע בית המשפט שזו סבירה לכשעצמה ואינה מצדיקה את התערבותו, וכן כי הסכום שנפסק אינו חורג מתחום הסביר בנסיבות המקרה. בנוגע להוצאות בגין אבדן ימי עבודה, נקבע כי אלו עשויות להיחשב כ"סבירות ודרושות לניהול המשפט" על פי דרישת תקנה 513(2). אמנם, משלא צורפו אישורים מלאים להוכחת הטענה, יתכן שהיה מקום להגשת תביעה נפרדת, אך בסופו של יום לא היה דופי בפסיקה גלובלית בנסיבות והסכום שנפסק סביר. כן ציין בית המשפט את שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בכל הנוגע לפסיקת הוצאות, והדגיש בכלל זאת את העובדה שבמקרה דנן ההחלטה לשומת הוצאות ניתנה על ידי המותב אשר דן בתובענה ומכיר אותה לפרטיה. כן נאמר כי לא הוכח כפל הוצאות.

בקשת רשות הערעור

ה.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ביום 24.5.16 את בקשת רשות הערעור דנא. ראשית

נטען, כי בית משפט השלום שגה בהחלטתו לשום את ההוצאות על דרך האומדן. לטענת המבקש, קביעת "פיצוי גלובלי" היא בגדר תקדים משפטי, הנוגד את הוראותיהן של תקנות סדר הדין האזרחי, ועל כן שגה גם בית המשפט המחוזי בהימנעו מהתערבות בהחלטה. שנית , שב המבקש ומעלה את הטענה שהועלתה בפני בית המשפט המחוזי, לפיה רכיב של אבדן ימי עבודה איננו כלול בהוצאות המוכרות לשומה על פי התקנות. שלישית , נטען כי בתי המשפט הקודמים התעלמו מכך שהמשיב תבע סעדים זהים בתובענה קודמת, באופן שיוצר לטענתו כפל הוצאות.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה נחה דעתי כי אין הבקשה שלפנינו מצדיקה מתן רשות לערעור בגלגול שלישי. כאמור בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123), זו תינתן במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. עיקרון זה מקבל משנה תוקף בבחינת קל וחומר עת עסקינן בהשגה על "החלטה אחרת" בגלגול שלישי כבמקרה דנא, אשר נדונה זה מכבר ברשות ערעור (להרחבה, ראו חמי בן נון וטל חבקין

הערעור האזרחי 211–213 (מהדורה שלישית, 2012); ראו גם שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, 2008 ), 215-214).

ז.

שתי הסוגיות המשפטיות המתעוררות במקרה זה נוגעות לתקנה 513 לתקנות סדר הדין, שעניינה חישוב הוצאות. ראוי לציין כי תקנה זו בוטלה ביום 24.5.16, במקרה ב­יום הגשת הבקשה הנוכחית, לבין החלטה זו (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3), התשע"ו-2016, קובץ התקנות 7661), והתוספה בשינויים שאינם משמעותיים אל תקנה 512, העוסקת בקביעת סכום ההוצאות, כתקנה 512(ד). יודגש, כי טענות המבקש אינן נוגעות לשינויים הקלים שחלו בלשון התקנה במסגרת זו, ולכן אין לאלה השפעה על פרשנותה המשפטית לצורך ההכרעה בהן. אציין רק, כי לטעמי מחזק התיקון את הפרשנות שתינתן כאן לנושא פסיקת ההוצאות. עוד אומר כללית, כי תקנה 513 הקודמת היתה ארכאית במובן זה שכללה, למשל, התיחסות למס בולים אשר כבר שבק חיים לכל מס, וכן לסמכות של מזכיר ראשי בהקשר זה שאינה חלק אינטגרלי מן הנוף השיפוטי. תקנה 512(ד) החדשה מניחה את הנושא לפתח בית המשפט או רשם.

ח.

לטענת המבקש, חישוב הוצאות על דרך האומדן, כמות שעשה בית משפט השלום, עומד בסתירה ללשון התקנה, ובכך טמון תקדים משפטי אשר ניתן לו תוקף על ידי בית המשפט המחוזי. לשיטתו, התקנות אינן מותירות מרחב שיקול דעת לבית המשפט בעת חישוב הוצאות שהושתו מבלי לפרש את סכומן, ומגבילות את שומת ההוצאות לחיבור אריתמטי בלבד. עוד לטענתו, אין התקנות מאפשרות פסיקת הוצאות בגין אבדן ימי עבודה – רכיב שאינו נמנה על הרשימה המפורטת בתקנה 512(ד)(1). אין בידי להלום טענות אלה. תקנה 512, כתקנה 513 לפניה, אכן נועדה לגדור את שיקול דעת בית המשפט בקבעו את סכום ההוצאות, אך לא באופן המחמיר שבו מפרש אותה המבקש. לשון התקנה אמנם מפרטת רשימת רכיבי הוצאות אשר יש לצרפם לצורך חישוב הסכום, אולם זו כפופה לשיקול דעתו: "סכום הוצאות המשפט ייקבע בידי השופט או הרשם שנתן את ההחלטה בדבר הטלת הוצאות ... לא התאפשר הדבר, ייקבע סכום הוצאות המשפט בידי רשם ויהיה צירופם של אלה,

זולת אם קבע אחרת בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה " (הדגשה הוספה) (תקנה 512(ד); הנוסח בתקנה 513 היה "זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת"). ראו התייחסות בית משפט זה אל הסוגיה – בנוסח הקודם של התקנה – באחת הפרשות (מפי השופטת א' פרוקצ'יה ):

" הוראה זו מתיישבת עם התפיסה שלפיה בית-המשפט הדן בעניין הוא זה שבידיו נתונים הכלים להחליט אם ראוי בנסיבות עניין נתון להטיל על בעל-דין שהפסיד במשפט את מלוא ההוצאות הרגילות שנצמחו עקב ניהול התביעה או שמא רק את חלקן" ( רע"א 2993/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר , פ"ד נח(5) 49, 53 (2004) (להלן: עניין לונדנר ) ).

על שיקול הדעת הנרחב שמקנות התקנות לעניין פסיקת ההוצאות ניתן ללמוד גם מתקנה 512(ב), המתירה לבית המשפט להתחשב גם בדרך שבה ניהלו הצדדים את הדיון.

ט.

לשון התקנות אינה מחייבת איפוא דבקות בחישוב אריתמטי גרידא. דומה כי הדברים נכונים אף ביתר שאת מקום בו פסיקת ההוצאות נעשית על ידי המותב אשר דן בתיק מתחילה, שכן תכליתה של תקנה 512(ד) בה עסקינן היא להכוין רשם הפוסק הוצאות בעניין שכלל לא נדון בפניו (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1177 (מהדורה 12, 2015)). על כן, חישוב הוצאות על דרך האומדן ופסיקת "פיצוי גלובלי", כשם שעשה בית משפט השלום במקרה דנא, אינם יוצרים תקדים משפטי כי אם מהוים פעולה הנטועה היטב בתוך מרחב שיקול הדעת שמקנות התקנות. יוער, כי הפסיקה שהביא המבקש כדי לסמוך את טענתו איננה רלבנטית לענייננו, שכן התיחסה אך למקרים בהם חישוב ההוצאות מוטל על רשם או מזכיר ראשי , לאחר שבית המשפט אשר דן בתביעה פסק הוצאות מבלי לפרש את סכומן (עניין לונדנר , בעמוד 53). באשר לטענת המבקש בנוגע לחיובו בהוצאות המשיב בגין אבדן ימי נסיעה, תקנה 512(ד) – לפני כן תקנה 513(2) – מאפשרת לשום הוצאות נוספות שאינן מנויות ברשימת הרכיבים שבתקנה לפי בקשת בעלי הדין, כל עוד הללו "סבירות ודרושות לניהול המשפט". אמנם, אין סמכות רחבה זו חפה מקשיים:

"אכן, תקנה 513(1) קובעת רשימת פריטי הוצאות ששיעורן הנו על פניו כפי ששילם עליהם בעל הדין – כגון אגרות, שכר מומחים וכיוצ"ב. אולם שאר הוצאות המשפט – ובכלל זה שכר טרחת עורך הדין – אין התקנות קובעות מה יהא שיעורן אלא שקובעות הן כי יחויב בהן בעל הדין אם היה בית המשפט "...סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". אולם אין בלשון התקנות הבהרה מהי סבירות זו, ואימתי ייקבע כי הוצאה מסוימת – ובכלל זה שכר טרחת עורך הדין כפי ששולם על ידי בעל הדין – דרושה היא לניהול המשפט" (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה , פ"ד ס(1) 600, 609–610 (2005); הרשם (כתארו אז) השופט י' מרזל ).

סוגיה זו לא נעלמה מעיני בית המשפט המחוזי במקרה דנא, בציינו כי יתכן שמוטב היה על בית משפט השלום להפנות את המשיב להגיש תביעה אזרחית נפרדת בגין הרכיב של אבדן שעות העבודה – לצד יתר רכיבי ההוצאות שהומלץ למשיב לתבוע בנפרד – במקום לזכותו בהוצאות. ברם, נפסק שבית המשפט פעל בסמכות וכן כי סכום ההוצאות היה סביר בנסיבות המקרה. לאחר שעיינתי בנימוקי פסק הדין לא מצאתי עילה להתערבות בגלגול נוסף בקביעות אלה, שנפסקו על ידי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור.

בנוסף, סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיב, שהוא נמוך משמעותית מן הסכום הראשוני שנתבקש על ידיו, מלמד בפני עצמו על הפעלת שיקול דעת סביר מצד בית משפט השלום. כשלעצמי סבורני במובהק כי לא בכל מקרה יש צורך להפנות לתביעה אזרחית; זאת – מטעמי יעילות ושכל ישר, כיון שמשאבי בתי המשפט מוגבלים וככל שניתן לבחון את הדברים בדין בפסיקת ההוצאות הנה מה טוב; ויתר על כן, גם פסיקה גלובלית אינה פסולה האמור לגבי תקנה 512(ד) (ובעבר תקנה 513(2)). הדבר מתישב גם עם פרקטיקה נוהגת בתחומי משפט שונים.

י.

באשר לטענה העובדתית שהעלה המבקש לעניין כפל ההוצאות, אין בידי להלום אותה אף היא. לשיטתו, שגו בתי המשפט קמא בהתעלמותם מראיות שהציג בפניהם להוכחת פסיקת כפל הוצאות למשיב, מאחר שתבע סעדים דומים במסגרת תביעה אזרחית נפרדת. ראשית , מתן רשות ערעור בגלגול שלישי מחמת טעות עובדתית מצריך שזו תהא מהותית, אולם אין זה המקרה בנידון דידן אילו הוכיח המבקש את טענתו. שנית , ולגופו של עניין, בית המשפט המחוזי התיחס בפסק דינו אל טענה עובדתית זו ודחה אותה, בקבעו – כאמור – כי לא עלה בידי המבקש להוכיחהּ די הצורך. גם עניין זה אינו מצדיק התערבות בית משפט זה.

יא.

נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשה.