רע"א 4173/06 עימאד ג'יטאן נ. ח'אלד דולה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6556/05 מיום 11.4.06, אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 12449/01 מיום 24.8.05, במסגרתו הורה בית המשפט על פינויו של המבקש מן המושכר בו החזיק ועל חיובו בתשלום דמי שכירות למשיבים.

1.אלו עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין: המשיבים הגישו נגד המבקש תביעה בבית משפט השלום בירושלים לסילוק ידו מנכס בבית חנינא המורכב משתי חנויות, אשר שייך להם לטענתם (להלן: המושכר או הנכס ), וכן לחיובו בתשלום דמי שכירות עבור התקופה בה החזיק בנכס. בכתב-התביעה טענו המשיבים כי המושכר הושכר על-ידם לנתבע ביום 1.1.96 בהתאם לחוזה שכירות בלתי-מוגנת, בו נקבעו דמי שכירות שנתיים בסך של 10,000 דולר, בתוספת של 3% אחת לשלוש שנים. לטענתם, במהלך השנים 1999, 2000 ו-2001 הפר המבקש את תנאי השכירות בכך שפיגר בתשלום דמי השכירות ובכך ששינה את מטרת השכירות ללא הסכמתם, ומאז, לא שילם הוא את דמי השכירות כנדרש. לפיכך, ולאחר שהמבקש לא נענה לפנייתם לסלק את חובו ולהימנע מהפרת ההסכם, עתרו הם לחייבו בתשלום דמי השכירות בגין השנים האמורות ולהורות על פינויו מן המושכר.

המבקש, לעומת זאת, טען כי הוא דייר מוגן במושכר ומכאן, כי אין הצדקה להורות על פינויו ממנו. לטענתו, לאחר שנחתם הסכם השכירות האמור (להלן: ההסכם המקורי ), התקבלו שתי הסכמות נוספות: במסגרת ההסכמה הראשונה, סוכם בינו לבין השוכר הקודם של המושכר כי הוא ישלם לאחרון סך של 15,000 ₪ כנגד קבלת החזקה במושכר, וזאת בכפוף להסכמת אביהם המנוח של המשיבים (להלן: המנוח ), כי ישכור את המושכר בשכירות מוגנת; במסגרת ההסכמה השנייה, נחתם הסכם חדש בינו לבין המנוח, אשר החליף וביטל את ההסכם המקורי, ובמסגרתו, שכר המבקש את המושכר בדמי מפתח והפך לדייר מוגן (להלן: ההסכם המאוחר ). מעבר לכך, טען המבקש כי היות והחתימה על הסכם השכירות נעשתה מול המנוח, הרי שאין בינו לבין המשיבים כל יריבות. לאור זאת, טען המבקש, כי לא הוכחה זכות כלשהי של המשיבים ולכן דין תביעתם להידחות.

המשיבים, מצידם, הכחישו את טענות המבקש באשר להיותו דייר מוגן במושכר מכוחו של ההסכם המאוחר: הם טענו כנגד האותנטיות של מסמך זה; טענו כי אין בכוחו להעניק למבקש זכויות כלשהן, וכי ממילא, לאור ההפרות החוזרות ונשנות מצידו של הסכם השכירות, איבד הוא כל זכות אפשרית שהיתה לו בנכס.

2.בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' באום-ניקוטרה) קיבל את תביעת המשיבים. בהעדיפו את גרסת המשיבים ועדיהם על פני גרסת המבקש ועדיו, ובהתבסס על חוות-דעת של גרפולוג אשר העלתה ספקות באשר לאותנטיות של ההסכם המאוחר, לא מצא בית המשפט ממש בטענותיו של המבקש בדבר שכירת הנכס בשכירות מוגנת, וקבע כי יש לראות את שתי ההסכמות המאוחרות כמתייחסות לסכומים שהמבקש והשוכר הקודם הסכימו עליהם ביחס לשיפוץ ולהשקעות שביצע האחרון במושכר ולא לשכירת הנכס בשכירות מוגנת. לאור זאת, קבע בית המשפט כי המבקש לא הצליח לשכנעו בדבר היותו דייר מוגן במושכר, אשר ההסכם המאוחר חל ביחסיו עם המשיבים, ומשכך- יש ליתן תוקף להסכם השכירות המקורי מיום 1.1.96. באשר לשאלת ההפרה של הסכם זה, קבע בית המשפט כי אי-תשלום דמי השכירות על-ידי המבקש לאורך תקופה כה ארוכה, הינו בבחינת "הפרה יסודית" של ההסכם, אשר מצדיקה את ביטולו. כן קבע בית המשפט כי הוכח לו במידה הדרושה שהמשיבים הם בעלי המושכר ומשכך, רשאים הם לתבוע מן המבקש דמי שכירות מכוחו של ההסכם המקורי ולעתור לפינויו. לאור כל זאת, הורה בית המשפט על פינויו של המבקש מן המושכר וחייב אותו לשלם למשיבים דמי שכירות החל משנת 1999 ועד לשנת 2005.

3.על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו שב וביקש הוא לקבוע כי הינו דייר מוגן במושכר, וכן העלה טענות כלפי חיובו בדמי השכירות. בית המשפט (כב' השופטים מ' גל, צ' זילברטל ומ' מזרחי) קבע כי מהמסמכים השונים עולה בבירור שהעסקה שנעשתה היתה עסקה בדיירות חופשית, וכי לא ניתן לקבל את טענות המבקש לפיהן הוא דייר מוגן במושכר, וזאת, אף לאחר שהסכים לקבל כראיה חוות-דעת נגדית של גרפולוג מטעם המבקש. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמבקש לא היה מיוצג במסגרת ההליך בבית משפט השלום, אולם לא מצא כי יש בכך כדי לשנות מהמסקנות שנכללו בפסק הדין בעניינו, או כי נגרם למבקש עיוות דין כלשהו עקב היותו בלתי-מיוצג. כן קבע בית המשפט כי אף שהמבקש טען גם לסעד מן הצדק, הרי שמשנקבע כי הוא אינו דייר מוגן, אין מקום לשקול מתן סעד מסוג זה. אשר לטענת המבקש כי במועדים הרלוונטיים המשיבים היו בעלים של חלק בלבד מזכויות הבעלות בנכס, קבע בית המשפט כי הבסיס העובדתי לטענה זו לא הונח כראוי, וכי מכל מקום, לפי הסכם השכירות המקורי, המשיבים הם המשכירים באמצעות אביהם המנוח, ועל כן, המבקש מנוע מלטעון זאת כלפיהם, ובוודאי שכך בשלב מאוחר זה של ההליך. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין הצדקה שלא לראות במשיבים כמי שזכאים לתבוע את פינוי הנכס במלואו ואת דמי השכירות שהתחייב המבקש לשלם במסגרת ההסכם. לאור כל זאת, דחה, כאמור, בית המשפט את ערעורו של המבקש.

4.בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה המונחת בפניי כעת, טוען המבקש כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי הינו שגוי, וכי על בית המשפט היה לקבל את ערעורו ולהכיר בזכויותיו כדייר מוגן מכוח ההסכם המאוחר, אשר ביטל, לטענתו, את הסכם השכירות המקורי. לדבריו, שגה בית המשפט בכך שלא הכיר בתקפו של ההסכם המאוחר כמעניק לו זכויות של דייר מוגן, ובקבעו כי המשיבים הם המשכירים, חרף העובדה שבהסכם המאוחר, שהוא כאמור ההסכם היחיד המחייב לדידו, המנוח היה המשכיר ובעל הזכויות בנכס. מעבר לכך, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקבלו את טענת המשיבים לפיה הם בעלי כל הזכויות במושכר, אף שבפועל, גם אם הם אכן בעלי זכויות במושכר, זכויות אלו חלות רק על 1/3 ממנו. לפיכך, טוען הוא כי שגה בית המשפט בכך שדחה את בקשתו לביטול חיובו בתשלום דמי השכירות, ולחלופין, בכך שחייב אותו לשלם את מלוא הסכום, במקום 1/3 ממנו בלבד. כן חולק המבקש על המשקל שנתנו הערכאות דלמטה לעדויות השונות שהובאו על ידי הצדדים. לבסוף, מדגיש המבקש את העובדה כי לא היה מיוצג במסגרת ההליך בבית משפט השלום, וטוען כי בית המשפט לא עמד בחובתו לשמור על זכויותיו, כמי שאינו מיוצג, ובפרט, לאור הפגיעה הקשה בזכויותיו הכרוכה בפינויו מן המושכר כתוצאה מהליך זה, ובכללן, הזכות לקניין וחופש העיסוק.

5.עיינתי בטענות המבקש וכן בהחלטות הערכאות דלמטה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

במקרה דנן, לא מעוררות טענותיו של המבקש כל שאלה העומדת בקריטריונים אלו. טענותיו של המבקש, לא רק שהועלו כבר בפני הערכאות קמא ונדונו על ידן, אלא שהן נוגעות לקביעות וממצאים עובדתיים גרידא, אשר נקבעו על ידי ערכאות אלו באופן מפורט ומנומק. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים מסוג זה, אשר נקבעו על סמך התרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו לפניה ומהמוצגים שהובאו בפניה, ואשר נבחנו בשנית על ידי ערכאת הערעור. מה גם, שבמקרה שלפנינו, נוגעים ממצאים אלו לדלת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים, וכאמור, אינם מעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כלשהי. לבסוף, אשר לטענות המבקש בדבר היותו בלתי-מיוצג, ראשית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, המבקש הוא שבחר לא להיות מיוצג במהלך רוב ההליכים בבית משפט השלום, ושנית, בית המשפט המחוזי נתן דעתו על כך, הסכים לקבל כראיה חוות-דעת מטעמו אשר הבקשה להגישה נדחתה על ידי בית משפט השלום, וכאמור, הגיע למסקנה כי לא נגרם למבקש עיוות דין כלשהו כתוצאה מהיותו בלתי-מיוצג. אף באשר לקביעות אלו, לא מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה.

הבקשה נדחית, איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים - אין צו להוצאות.