רע"א 4178/08 פרופ' ד''ר אלכסנדר קורנסקו נ. וועדת ערר עפ'י חוק נכי רדיפות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטות מיכל רובינשטיין, שרה דותן ושרה ברוש) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת עררים לפי חוק נכי דריפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק ).

1.

המבקש, יליד 1938, מוכר כנרדף הנאצים בשל שהייתי בשנים 1941-1944 בטרנססנטיריה. הרשות המוסמכת על-פי החוק הכירה בפגימות מסויימות כקשורות לרדיפות וקבעה את שיעור נכותו של המבקש על 43.75%. באשר למחלת האוסטיאופורוזיס, אשר התגלתה אצל המבקש בשנת 1999, הכירה הרשות המוסמכת בשליש מהנכות שנגרמה לו כקשורה לרדיפות. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו. בתחילה אוחד הדיון בעניינו של המבקש עם מספר רב של עררים נוספים בסוגיית ההכרה באוסטיאופורוזיס. המבקש סבר כי איחוד דיון זה עלול לפגוע בזכויותיו ובקשתו להפרדת הדיון התקבלה. וועדת העררים החליטה לקבל את עמדת הרשות המוסמכת ולהכיר רק בשליש מהנכות שנגרמה למבקש כתוצאה מהמחלה.

2.

המבקש הגיש ערעור על החלטת וועדת העררים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי הוועדה בחנה לעומקן את כל טענות המבקש, התייחס לכל המסמכים והראיות שהגיש והחליטה בסופו של יום לדחות את עררו. כן נקבע כי הוועדה ביססה את החלטתה על חוות דעת רפואיות והעדיפה את העמדה לפיה לא ניתן לייחס את מלוא הפגימה לרדיפות למעט במקרים חריגים, וכי המחלה מושפעת בעיקר מנתונים גנטיים, תזונה בגילאים הרלוונטיים ואורח החיים של החולה. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה ובהעדפתה עמדה רפואית אחת על פני אחרת, בייחוד כאשר החוק מורה כי התערבותו של בית המשפט מוגבלת לשאלות משפטיות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וחייב את המבקש בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.

3.

מכאן הבקשה שבפני. המבקש טוען כי בדיון בבית המשפט המחוזי נעשו חריגות מסדרי דין תקינים המצדיקות השבת העניין לדיון מחדש. המבקש טוען להפליה בינו לבין נפגעים אחרים ממחלת האוסטיאופורוזיס אשר הכירו באחוזים גבוהים יותר ממחלתם לצורך קבלת תגמולים. לבסוף טוען המבקש כי בשל מצבו הכלכלי הקשה לא היה מקום לחייבו בהוצאות משפט.

4.

על-פי החוק וועדה רפואית היא המוסמכת לדון בדרגת הנכות שתיקבע לתובע תגמולים על-פי החוק. על החלטה זו רשאי התובע לערור בפני ועדה רפואית עליונה. על החלטה של הועדה הרפואית העליונה ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד (סעיפים 9-8א לחוק).

המבקש מעלה טענות הנוגעות לקשר הסיבתי בין מחלתו לבין הרדיפות שעבר. הוועדות הרפואיות שבחנו את עניינו של המבקש קבעו את הקשר הסיבתי בהתאם לנתונים העובדתיים שהיו בפניהן וחוות הדעת הרפואיות הקשורות בסוגיה זו. מסקנתן היתה כי יש להכיר בקשר חלקי בלבד בין המחלה לרדיפות. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בהחלטות אלו. טענותיו של המבקש כנגד החלטות אלו הינן טענות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות וכנגד הכרעותיהן בין חוות דעת רפואיות. בכך אין מקום להתערב, כאשר על פניו לא נמצא כל פגם בהחלטות אלו.

5.

יש להוסיף כי וועדת העררים ערכה דיון מאוחד ומפורט בעניין פגימת האוסטיאופורוזיס והקשר הסיבתי בינה לבין אירועי השואה (ו"ע (תל-אביב-יפו) 564/05 בן אור נ' הרשות המוסמכת (לא פורסמה, 14.6.06)). הוועדה הגיעה למסקנה כי ככלל שיעור ההכרה יהיה שליש מהפגימה ורק אם יוכח במקרה הפרטני כי על שיעור ההכרה להיות גבוה יותר יהיה ניתן להכיר בכך. החלטה זו הינה מורכבת ובהחלט יתכן ומעלה שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות דיון נרחב. עם זאת, המבקש אינו מבקש רשות ערעור על החלטה זו ואף אינו מעלה סוגיות אלו בבקשתו.

הוועדות שבחנו את עניינו הפרטני של המבקש לא מצאו כי יש לחרוג מהכלל שנקבע לגבי החולים במחלת האוסטיאופורוזיס אשר סבלו מרדיפות הנאצים, ובמסקנה זו, המבוססת על שמיעת ראיות וחוות דעת רפואיות, אין כאמור מקום להתערב, וודאי שלא במסגרת ערעור בגלגול שלישי. לא מצאתי ביסוס לטענת האפליה שמעלה המבקש אשר מציין מקרה אחד בלבד בו חרגה הוועדה מהכלל והעניקה פיצוי בשיעור 50%, כנראה לאור נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, אשר המבקש לא מביא כל אסמכתא לגביו.

6.

גם בפסיקת ההוצאות על-ידי בית המשפט המחוזי אין מקום להתערב. ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות על-ידי הערכאה הקודמת שהעניין נתון לשיקול דעתה. בוודאי שאין מקום להתערבות כזו כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. יתרה מכך, נראה כי בית המשפט המחוזי התחשב במצבו הכלכלי של המבקש בעת פסיקת ההוצאות כנגדו וגם מטעם זה אין מקום להתערבות בית משפט זה.

הבקשה אם כן נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.