רע"א 4208/08 עיריית פתח תקוה נ. יורם דויטש

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל, כב' השופטים א' ש' שילה, מ' יפרח), אשר קיבל בחלקו את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' השופט נ' שטרנליכט), במסגרתו התקבלה תביעת המבקשת לסילוק ידו של המשיב ממקרקעין הנמצאים בבעלותה, ונדחתה תביעתו שכנגד של המשיב לחייב את המבקשת בתשלום פיצויים בגין השקעותיו במקרקעין ובגין נזקים שנגרמו על ידה לרכושו.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: בשנת 1983 התקשרה המבקשת בהסכם שכירות עם אביו המנוח של המשיב ועם אדם נוסף בשם פיאלקוב, במסגרתו הושכרו לאלה האחרונים מספר חלקות מקרקעין בגוש 4248 (להלן: המקרקעין ) לצורך עיבוד חקלאי. תקופת השכירות הוארכה מעת לעת (תחילה עם האב ועם מר פיאלקוב, ובהמשך עם האב בלבד), כאשר על פי הסכם ההארכה האחרון תמה תקופת השכירות ביום 31.10.2000.

ביום 24.10.2000 קיימה מועצת המבקשת ישיבה, במהלכה הוחלט שלא להמשיך ולהאריך את תקופת השכירות של המקרקעין, ותחת זאת לפרסם מכרז להשכרתם. לאביו של המשיב ניתנה אורכה להמשיך ולעבד את המקרקעין עד ליום 31.1.2001, ובהתאם לבקשתו הוארכה תקופה זו עד ליום 30.6.2001. יצוין, כי במהלך שנת 2001 נפטר אביו של המשיב.

עם תום התקופה המוסכמת סירב המשיב להשיב את החזקה במקרקעין לידי המבקשת, ודרש בתמורה לפינויים קבלת פיצוי בגין השקעותיו במקרקעין. לנוכח האמור, הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום לסילוק ידו של המשיב מהמקרקעין, ואילו המשיב הגיש תביעה שכנגד בה טען כי זכויותיו במקרקעין הן זכויות חכירה לדורות, וכי על המבקשת לפצותו בגין השקעותיו במקרקעין ובגין נזקים אשר גרמה, לדבריו, לתחנת שאיבה אשר הקים בשטח המקרקעין, כמו גם לציוד וליבולים המצויים בהם. במקביל, המבקשת והמשיב הגיעו להסכם פשרה במסגרתו התחייבה המבקשת לפצות את המשיב בסכום של 60,000 ₪, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 4.12.2005.

3.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשת ודחה את תביעתו שכנגד של המשיב. נקבע, כי הסכם השכירות ותחלופת המכתבים בין הצדדים מהווים ראיות חותכות לכך שמדובר היה בהסכם שכירות אשר הוארך מעת לעת. משכך, עם סיום תקופת השכירות לא רשאי היה המשיב להמשיך ולהחזיק במקרקעין, ועל כן מצא בית המשפט לקבל את תביעת המבקשת לסילוק יד. אשר לתביעתו שכנגד של המשיב, בית המשפט קבע כי לנוכח תניה המופיעה בהסכם השכירות המקורי לפיה אין השוכר זכאי לפיצוי כלשהו בגין השקעותיו במקרקעין, אין לקבל את תביעת המשיב לפיצוי בגין השקעה במחוברים. כן נדחו טענות המשיב ביחס לנזקים אשר נגרמו לתחנת השאיבה, לציודו וליבוליו. נקבע, כי מבנה תחנת השאיבה כבר היה הרוס בחלקו, וכי המשיב לא היה נוטל עמו חלק מן הציוד בעת פינוי המקרקעין בשל חוסר כדאיות כלכלית. אשר לנזקים ליבוליו של המשיב, נקבע כי משאלו אירעו לאחר תום תקופת השכירות, אין המשיב זכאי לפיצוי בגינם.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את טענת המשיב כי זכותו במקרקעין היתה של חוכר לדורות, אולם קיבל בחלקו את ערעורו לגבי שאלת הפיצויים. נקבע, כי המבקשת – אשר נמנעה מלפנות למשיב בטרם הריסת מבנה תחנת השאיבה, זאת לאחר שאביו עיבד את השטח במשך כ-20 שנה – לא היתה רשאית לפעול בדרך של עשיית דין עצמי ללא כל התראה ובדיקה עובדתית בשטח. בית המשפט הפנה להסכם השכירות בו נקבע כי אביו של המשיב יהיה רשאי לקחת כל ציוד שיתקין בשטח בתום תקופת השכירות, וקבע כי משלא ניתנה לאביו של המשיב או למשיב עצמו הזדמנות להוציא את הציוד האמור, זכאי הוא לפיצוי בגין הציוד בשטח לרבות ציוד אשר היה במכון השאיבה עצמו. לנוכח האמור, פסק בית המשפט למשיב פיצויים על דרך האומדנא בסך 20,000 ₪ בשל השמדת הציוד אשר היה במכון השאיבה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי משקיבל בחלקו את ערעורו של המשיב. המבקשת מצביעה על תניה בחוזה השכירות אשר שוללת כל זכות לפיצוי המשיב בגין השקעותיו במקרקעין, ומדגישה כי מי שהשקיע בשטח – אם בכלל – היה אביו של המשיב, ועל כן למשיב עצמו לא קמה כל זכות לקבל פיצוי כלשהו. עוד טוענת המבקשת כי לא קמה לה כל חובה להודיע למשיב בטרם הריסת מכון השאיבה, שכן רשות הטבע והגנים, אשר בדקה את השטח טרם ביצוע העבודות, הודיעה לה כי אין בו כל ציוד. בהתייחסה לפיצוי אשר נפסק לטובת המשיב, המבקשת טוענת כי נזקיו של המשיב כלל לא הוכחו, ומכל מקום, הפיצוי אשר נפסק לזכותו גבוה מעל ומעבר לנזקיו הנטענים.

6.

עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, המבקשת מעלה שורה של טענות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכלל זה – חבותה של המבקשת כלפי המשיב, זכאותו של המשיב לפיצוי וגובה הפיצוי אשר נפסק לזכותו. דע עקא, טענות המבקשת מצטמצמות כולן לדל"ת אמותיהן של נסיבות המקרה דנן. לא זו בלבד שאין הן מעוררות כל שאלה כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, הן אף לא מתיימרות לעשות כן. אין לומר, אפוא, שהבקשה עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות לערער בפני ערכאת

ערעור שניה.

במאמר מוסגר יוער כי מספר ימים בטרם הגישה המבקשת את הבקשה דנן הגיש המשיב אף הוא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף בקשה זו נדחתה, משנמצא כי אין היא עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות לערער (רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקוה (טרם פורסמה, 8.7.2008)).

הבקשה, אם כן, נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.