רע"א 4051/08 יורם דויטש נ. עיריית פתח תקוה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (הנשיאה גרסטל והשופטים שילה ויפרח) מיום 16.3.08 בתיק ע"א 6744-08-07, בו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 14.6.07 בתיק א' 3803/02.

ב.

בשנת 1983 התקשרו אביו המנוח של המבקש (להלן המנוח ) ואחר עם המשיבה בהסכם לפיו שכרו ממנה מקרקעין לצורך עיבוד חקלאי למשך שלוש שנים. בשנת 1986 הוארך החוזה לראשונה, וכך נעשה שוב מדי שלוש שנים (החל משנה 1989 חתם המנוח על ההסכם לבדו) - עד לשנת 2000. באותה שנה החליטה המשיבה לפרסם מכרז להשכרת המקרקעין, אך אושר למנוח להחזיק במקרקעין עד ליום 31.1.01 (ובהמשך עד ליום 30.6.01). במחצית שנת 2001 נפטר המנוח. בתגובה לפניות המשיבה טען המבקש (בעיקר), כי אביו חכר את המקרקעין למשך 49 שנה - ולפיכך אין היא רשאית לפנותו. בשנת 2002 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד. בתביעה שכנגד טען המבקש, כי בשנת 2001 פלשה המשיבה למקרקעין, הרסה את מכון השאיבה בהם וגרמה נזקים לרכוש ולגידולים.

ג.

ביום 14.6.07 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה, ודחה את התביעה שכנגד. נקבע כי החוזה אינו מתייחס לחכירה הנטענת, ושבמכתבי המנוח שנשלחו בעניין הארכת השכירות מעת לעת, לא הוזכרה טענת חכירה. אשר לתביעה שכנגד, נקבע כי מסתבר שנציגת המשיבה אכן אישרה לרשות לשמירת הטבע להרוס את מכון השאיבה - אך מנגד נקבע, כי חוות דעת שמאית ציינה שלא היתה כדאיות כלכלית בהוצאת צנורות ההשקיה, כי הסכם השכירות קבע שהשוכר אינו זכאי לפיצוי בגין השקעותיו במקרקעין; וכן התקבלה עדות מנהל היחידה לניטור סביבתי ברשות לשמירת הטבע (להלן קשת ) לפיה מבנה מכון השאיבה היה הרוס, נטוש ובתוכו פסולת. אשר לגידולים נקבע, כי מאחר שבטלה הרשות לגדלם - אין הנזק שנגרם להם מזכה בפיצוי.

ד.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי. בכל הנוגע לטענת החכירה נקבע, כי המבקש אינו צד למערכת ההסכמים עליהם חתם אביו, וממילא "אף אם הייתה נכונה טענתו שכוונת הצדדים הייתה שמדובר בהסכם חכירה לדורות... אין לו זכות, מכוח אותו הסכם, להמשיך להחזיק במקרקעין" (עמ' 9). מעבר לצורך נדחתה - כממצא שבעובדה - הטענה לגבי הסכם חכירה למשך 49 שנה. מנגד התקבל, באופן חלקי, ערעור המבקש בסוגיית הנזקים שנגרמו לו - נקבע כי למשיבה לא היתה סמכות לעשות דין עצמי בפינוי הנכס, ונקבע כי עליה לפצות את המבקש (על דרך האומד נקבע פיצוי בסך 20,000 ₪).

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, בה נטען הן בסוגיית החכירה והן בסוגיית הפיצויים. ביחס לטענת החכירה נטען, בתמצית , כי ההיגיון הכלכלי והמסחרי

- בדגש על ההשקעות הראשוניות המרובות, ועל סוגי העצים שנטעו - אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה הושכר הנכס לשלוש שנים בלבד. כן נטען כי מודעות המשיבה להשקעות אלה יוצרת, למצער, השתק - שאינו מאפשר לה לטעון כיום לשכירות קצרת טווח. נטען כי שגו בתי המשפט בהעדפת לשון החוזה על פני תכליתו הכלכלית. עוד נטען, כי הוראות מסוימות בחוזה - בדגש על ההוראות המאפשרות למשיבה לקבל שטחים ככל שיתעוררו בעתיד צרכים חדשים - תומכות בטענת החכירה, וכך גם השימוש בלשון "החכרה" המופיע בחוזה ובהתכתבויות השונות. עוד נטען, כי קיומה של זכות ארוכת טווח נלמד גם מהתנהגות הצדדים - וכי הארכה רצופה ואוטומטית במשך שנים ארוכות מעידה, שמלכתחילה מדובר בחכירה ארוכת טווח ולא בשכירות קצרה.

ו.

אשר למכתבי המנוח בעניין הארכת השכירות, נטען כי אכן היה צורך לגבש הסכמה חדשה מדי שלוש שנים - ביחס לגובה דמי החכירה - ומכאן הלשון המשתמעת כהסכם חדש. נטען, כי משפחת המבקש מחזיקה במקרקעין נוספים על סמך חוזים דומים במשך למעלה משישים שנה. עוד נטען, כי במקרה של ספק יש לפרש את החוזה לרעת מנסחו. וכי המשיבה נמנעה מלהעיד את מנהלת אגף הנכסים לשעבר, שטיפלה בהתקשרות לאורך השנים - והעידה רק את המנהלת הנוכחית שאינה בקיאה בה. ביחס לקביעה, כי המבקש עצמו אינו צד להתקשרות - נטען, כי מדובר בקביעה חדשה של בית המשפט המחוזי. עוד נטען בעניין זה, כי המבקש חתם על אחד מחוזי ההארכה, והיה שותף לניהול ההתקשרות עם המשיבה.

ז.

אשר לתביעה שכנגד, נטען כי הסכום שנפסק נמוך - ושהוא אינו מפצה כראוי על נזקי המבקש, לרבות הנזק לגידולים. נטען לגבי הקביעה שהסכום ישא ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ולא מיום ההריסה, ולגבי גובה שכר הטרחה שנפסק. נאמר כי טענות אלה מגבשות שאלות משפטית בעלות חשיבות ציבורית - בסוגיית ההתנהגות הראויה של רשות מקומית בקיום התחייבויותיה החוזיות, בסוגיית פרשנות הסכמי השכירות, ובסוגיית פסיקה לפי אומדנא והמקרים בהם ייעשה שימוש בדרך זו. נטען כי שאלות אלה, יחד עם התוצאה הקשה למבקש, מצדיקה מתן רשות ערעור.

ח.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כפי שברור למבקש, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) - המקרה שלפנינו, על אף טענת המבקש, העותר להעטות עליו אדרת "כללית", אינו בא בגדרים אלה. בכל הנוגע לטענת החכירה, מדובר, בסופו של יום, בשאלת פרשנותה של מערכת יחסים חוזית ספציפית - התחומה מטבע הדברים לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כגון אלה אינם מצדיקים, ככלל, רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 385/93 בית נח נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221; רע"א 6619/06 יוגב נ' דרי (לא פורסם)). ועוד, ממצאי בתי המשפט הקודמים מבוססים בחומר הראיות - ולתמיהות שמעלה המבקש יתכנו הסברים שונים, ובכל מקרה אין הן מחייבות את הוצאת החוזים מידי פשוטם.

ט.

לא למותר להזכיר כי לאחר שהודיעה המשיבה למנוח (בשנת 2000) על הכוונה שלא להאריך שוב את חוזה השכירות, לא הזכיר המנוח - במכתב בו ביקש להשאיר את הנכס ברשותו - טענה בעניין זכות חכירה ארוכת טווח. ועוד יוזכר, כי בהסכם ההארכה משנת 1993 נכתב במפורש, כי:

"מוסכם בין הצדדים שהעיריה תהיה רשאית להפסיק את תקופת השכירות המוארכת ותקופת האופציה בכל עת בהודעה מוקדמת באופן שתקבל את החזקה מיד עם הורדת היבול מהשטח".

המבקש אמנם טוען כי סעיף כזה לא הופיע בחוזה המקורי ובחוזי הארכה קודמים, ולכן אין לייחס לו משקל, אך דומה כי לשונו מדברת בעדה באופן שקשה להלום איונו. בנסיבות אלה אין צורך להתייחס לטענות בדבר קביעת בית המשפט המחוזי לגבי מעמד המבקש.

י.

אשר לטענה בדבר גובה הפיצוי - ברי שעניין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 3494/07 בן אבו נ' הרוש (טרם פורסם); רע"א 4776/07

מלכה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). כך גם בסוגיית פסיקת ההוצאות (רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין (לא פורסם)). יוזכר כי שלא כתמונה שעותר המבקש לצייר, בעדותו ציין מר קשת כי המבנה היה הרוס ומוזנח. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי התרשמותו של העד היתה חפוזה, והוא "לא עמד איפוא על טיב הציוד החקלאי שהיה בשטח", ועל כן שונתה המסקנה, להבדיל מן הקביעות העובדתיות, ונפסק פיצוי מסוים - אך ברי גם, כי אין מדובר במכון מתוחזק היטב, כפי שמשתמע מהסכומים שתובע המבקש.

י"א.

כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.