בע"מ 8113/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור, בגלגול שלישי, על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 12-10; כב' השופטים ה' חטיב, ז' הווארי, ב' ארבל ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 5445/05; כב' השופט ס' ג'יוסי ), לפיה על המבקש לסלק ידו מגג הבניין השנוי במחלוקת.

2.

ברקע לבקשה, תביעה שהגיש האב (המשיב בבקשה זו) נגד בנו (המבקש). האב הוא הבעלים הרשום של חלקה בכפר כנא, עליה עומד מבנה בן שלוש קומות (להלן: המבנה). בקומת הקרקע של המבנה פועלת נגריה, והקומה העליונה משמשת למגוריו של הבן ומשפחתו.

מעמדו הנוכחי של הבניין נקבע בהסדר פשרה בין האב לבנו, שקיבל תוקף של פסק דין (ת"א 8627/97). על פי פרטי ההסדר אישר האב לבנו להקים דירת מגורים, היא הקומה העליונה בה מתגורר הבן כיום. עוד הוסכם שהאב יעביר לבנו 18% חלקים בלתי מסוימים מן הזכויות בחלקה עליה הוקם המבנה. באשר לגג דירת מגוריו של הבן, מן החומר שלפניי עולה כי סוכם שהוא יהיה בבעלותו הבלעדית של האב.

האב הגיש תביעה נוספת נגד בנו לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 5444/05), אשר עסקה בשני נושאים: האחד – זכויות בשטח המשמש לחניית רכבים, והאחר – הגישה לגג הבניין. בנושא החניה הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ולפיכך התמקד הדיון בנושא הגג. האב טען כי בנו חסם שלא כדין את הגישה לגג הבניין באמצעות התקנת דלת עם מנעול. הבן, לעומתו, טען כי מאחר והוא הבעלים של הדירה בקומה העליונה – זכותו לחסום את הגישה אל הגג, וזאת על מנת למנוע מילדיו לעלות לגג מבלי שיבחין ולהסתכן בנפילה מגובה רב.

בית המשפט לענייני משפהח, בהסכמת הצדדים, הכריע בתביעה ללא קיום חקירות ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. בהכרעתו קבע בית המשפט כי הגג מצוי בבעלותו המלאה של האב, וכי הבן מנוע מלעשות בגג כל שימוש, ובכלל זאת מנוע הוא מלחסום את דרכו של האב לגג. בנסיבות המקרה סבר בית המשפט כי יהא זה נכון וצודק להותיר את הדלת במקומה, לשם שמירה על ביטחון ילדיו של הבן. לפיכך הורה בית המשפט לבן לסלק את ידו מהגג, וכן למסור לידי האב את מפתחות הדלת החוסמת את הגישה לגג (או לחלופין לאפשר לאב להתקין מנעול אחר).

הבן ערער לבית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 12-10). עיקר טענותיו התמקדו בכך שבית המשפט קמא הורה על סילוק ידו מן הגג, על אף שהאב כלל לא ביקש סעד כזה. הערעור נדחה, תוך שבית המשפט המחוזי מאמץ את הממצאים והמסקנות של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם לוּ היה מקבל את טענת הבן, לפיה האב לא ביקש סעד גורף של סילוק יד מהגג, הרי שבית המשפט קמא מוסמך היה ליתן את הסעד שנתן, וזאת במיוחד משום שמדובר בבית משפט לענייני משפחה - שיש לו שיקול דעת רחב במתן סעד. על פסק הדין בערעור זה הוגשה בקשת הערעור שלפניי.

3.

בבקשה דנא טוען הבן כי פסק הדין קמא מעורר שאלות משפטיות מהותיות אודות היקף שיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה במתן סעד שלא נתבקש על ידי בעל הדין. לגישת הבן - מתן סעד שלא נתבקש תמוה במיוחד בעניינו, יען כי ההכרעה התקבלה רק על סמך הראיות שבתיק ומבלי להזהיר את הצדדים כי בכוונת בית המשפט ליתן סעד שלא הוזכר בכתב התביעה. בנוסף טוען הבן כי מאחר וצו העשה הוא סעד מן הצדק שמקורו בדיני היושר - היה על בית המשפט לבחון האם התקיימו התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה, ובהם הוכחת זכות לכאורה ומאזן הנוחות בין הצדדים. טענות נוספות של הבן, לגופו של עניין, הן שפסק הדין קמא מנותק מן התשתית הראייתית, ושוגה בחישוב זכויות הצדדים ובפרשנות הסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים בהליכים משפטיים קודמים.

4.

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, מן הטעמים הבאים.

ראשית , באשר לטענות המבקש אודות מתן סעד שלא נתבקש, לא מצאתי מקום להתערב בעמדת ערכאות קמא לפיה הנחה דיונית זו איננה נכונה. האב הבהיר, בסעיף 15 לכתב התביעה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה, כי "הוא הבעלים היחיד והבלעדי" של הגג, וכי לבנו "אין שום זכות חזקה בגג הבניין". בהמשך, בסעיף 16, טען האב כי בנו "הינו מסיג גבול שמחזיק ומשתלט על גג המבנה ללא הצדקה בדין וללא זכות כלשהי להמשיך ולהחזיק בנכס". ולבסוף, בסעיף 19 הצהיר האב כי בית המשפט הנכבד מתבקש "לזמן את [הבן] לדין, ולצוות עליו לסלק את ידו מגג המבנה". הנה כי כן, ברי כי האב תבע צו עשה לסילוק ידו של הבן מגג המבנה. ממילא אין שום צורך להידרש לשאלה התיאורטית, בדבר סמכותו של בית המשפט בכלל ובית המשפט לענייני משפחה בפרט להעניק סעד שלא נתבקש.

שנית , באשר לטענות המבקש אודות שיקולי בית המשפט במתן צו העשה, הרי פסיקת בית המשפט עולה בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות והמשפטיות המפורטות בפסק הדין. לא מצאתי עילה משפטית להתערב בכגון דא. פסק הדין מפרט כדבעי את האיזונים והשיקולים הראויים שהנחו את בית המשפט קמא. טענותיו של המבקש בנושא השיקולים הנדרשים במסגרת מתן צו עשה - מערבות שני נושאים שונים. השיקולים אותם מנה בא כוח המבקש, שעניינם השילוב בין מאזן הנוחות והוכחת זכות לכאורית, מקורם בשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן סעד זמני (ראה תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בשונה מכך, במתן צו קבוע בסיום המשפט על בית המשפט לקבוע עמדה לגבי זכויותיו של מבקש הסעד, ולא להסתפק בהערכה לכאורה של סיכויי התובענה. הרי זהו אחד מהמבדילים בין צו זמני לצו קבוע. בשלב המקדמי בית המשפט מתערב, הגם שהתמונה המשפטית איננה ברורה. לעומת זאת, בסיום המשפט עליו לנקוט עמדה על בסיס הזכויות של הצדדים כפי שהוכחו לפניו. כך נהגו הערכאות הקודמות במקרה דנא.

שלישית , באשר לטענות המבקש הנוגעות לגוף קביעותיו של בית המשפט קמא – חישוב זכויות הצדדים ופרשנות הסכמי הפשרה - הרי שאלו נטועות בעניינו הספציפי, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בפני בית משפט זה (ראו והשוו לאחרונה: בע"מ 8326/11 פלוני נ' פלוני (22.2.2012); רע"א 8826/11 ש. ניר הצפון 1991 בע"מ נ' קפלן (25.1.2012 )). למעלה מן הדרוש אציין, על דרך ההיקש, כי בית משפט זה מקמץ במתן רשות ערעור בגלגול שלישי מקום שמדובר בפרשנות של מסמך ספציפי (ראו והשוו: רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקוה (8.7.2008); רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221 (1993)). נראה שזהו הדין במקרה שלפנינו: מדובר בשאלות ספציפיות וממוקדות, אשר עוסקות בין היתר בפרשנות שיש לתת להסכמות הצדדים. על אף החשיבות הרבה שיש לשאלות אלו מנקודת מבטם של המבקש והמשיב, הרי שאין בהן חשיבות משפטית, ציבורית וכללית אשר עשויה להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי שהמבקש הצביע על טעות שבכוחה להצדיק התערבות בסכסוך הפרטני: המבקש טוען כי חישוב הזכויות שהוקנו לו ולמשיב מכוח הסכם הפשרה ביניהם – מעלה כי אין למשיב כל זכויות בגג. מעבר לכך, הסכם הפשרה איננו אוסר על המבקש להשתמש בגג. לא מצאתי שיש ממש בטענות אלו. כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, בהסכם הפשרה נאמר במפורש כי גג הבניין יהיה שייך למשיב. מדובר ב"הסדר ספציפי" מפורש וברור, שהתקבל בהסכמת הצדדים.

סיכומו של דבר, המקרה איננו עונה על אמות המידה שנקבעו בעניין חניון חיפה

ביחס לגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), ואף לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה להתערב בנפסק.

5.

הבקשה נדחית. בהעדר תגובה – לא ייעשה צו להוצאות.