רע"א 4245/10 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. עוזי משה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופטים א' אפעל-גבאי, ר' כרמל ו- י' מרזל ). בפסק הדין התקבל בחלקו ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום ירושלים (כב' השופטת א' שניידר ), שבגדרו נדחתה תביעתו נגד המבקש על הסף, בין היתר, בנ ימוק של קיום מעשה בית דין.

העובדות הצריכות לעניין

2.

המשיב ניהל מספר חשבונות בנק אצל המבקש (להלן: הבנק ) מאז שנת 1983. בהליך משפטי קודם בין הצדדים, הגיש הבנק בשנת 2002 תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב לבית משפט השלום ירושלים, בגין חוב נטען של המשיב באחד מחשבונותיו (להלן: ההליך הראשון ). המשיב הגיש בקשה למתן רשות להתגונן בפני התביעה. בדיון שהתקיים בבקשה, בתאריך 25.6.2003, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו בקשת הרשות להתגונן שהוגשה תמחק, הבנק יהיה זכאי ליטול פסק דין – אך לא לפני חלוף שנה ממועד ההסדר הדיוני, והליכי הוצאה לפועל למימוש נכס של המשיב, ששועבד לבנק, יעוכבו במספר חודשים (להלן: ההסדר הדיוני ). בראשית ההסדר הדיוני צוין כי הסכמת הצדדים הינה "מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים ומבלי להודות בטענה מטענות הצד האחר בהליכים אחרים, לרבות תביעה נגדית (נפרדת), אם תוגש". בחלוף שנה מן ההסדר הדיוני, ומשלא סולק חוב המשיב לבנק, נתן בית משפט השלום, לבקשת הבנק, פסק דין המחייב את המשיב בתשלום הסכומים האמורים בתביעה (להלן: פסק הדין בהליך הראשון ).

3.

בתאריך 13.5.2007 הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תובענה להשבת כספים אשר נגבו ממנו שלא כדין על ידי הבנק, לטענתו, במסגרת תביעת הבנק בהליך הראשון, ובגין נזקים נוספים עקב גבייה זו (להלן: ההליך השני ). המשיב טען כי הבנק ניהל את חשבונותיו באופן רשלני, חייבו בריבית גבוהה מן המוסכם, העלים כספים, ביצע המרות שלא לצורך, תוך חיוב בעמלות המרה והפרשי שער, הפר הסכם ליווי פיננסי להשלמת נכס בבנייה, התנה שירות בשירות, פעל בחוסר תום לב והפר את חובת האמון וחובת הנאמנות שהבנק חב כלפיו. המשיב טען עוד כי כתוצאה מהתנהלותו של הבנק, נגרמו לו נזקים כלכליים כבדים, שהביאו אותו להתמוטטות כלכלית, פיזית ונפשית. מנגד, הבנק טען שיש לסלק את התובענה על הסף ממספר טעמים, כאשר אחד מהם – והוא הרלבנטי לענייננו – הוא שפסק הדין בהליך הראשון יוצר, לעמדת הבנק, מעשה בית דין (מסוג השתק פלוגתא), החוסם את בירור ההליך השני.

4.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' שניידר ) קיבל בפסק דינו את בקשת הבנק במלואה ומנימוקיה, ודחה את תביעתו של המשיב על הסף. המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. בהסכמת הצדדים (בעקבות הצעת בית המשפט המחוזי), שקיבלה תוקף של פסק דין, הוחזר הדיון לבית המשפט השלום על מנת שינמק את פסק דינו.

5.

בית משפט השלום שב וקיבל את עמדת הבנק, בפסק דין מנומק. ככל שהדברים נוגעים לטענת הבנק למעשה בית דין קבע בית המשפט כי נוכח מחיקתה המוסכמת של הבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש המשיב, בגדרי ההסדר הדיוני, נחסמת דרכו של המשיב מלתבוע את הבנק בעניינים שנידונו בהליך הראשון.

6.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין האמור, בהשיגו, בין היתר, על הקביעה כי יש בהסדר הדיוני, שבבסיס פסק הדין בהליך הראשון, כדי לחסום את דרכו מלתבוע את הבנק. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' אפעל-גבאי, ר' כרמל ו- י' מרזל ) קיבל את הערעור בחלקו. בסוגייה של מעשה בית דין קבע בית המשפט המחוזי, על יסוד פרשנותו של ההסדר הדיוני, כי פסק הדין בהליך הראשון איננו חוסם את המשיב בתביעתו בהליך השני. זאת, שכן מניסוח ההסדר עולה כי הצדדים הסכימו שאין בו כדי לפגוע בזכותו של המשיב להגיש תביעה נגדית נפרדת במועד מאוחר. בית המשפט דחה פרשנות שהציע הבנק להסדר הדיוני, שלפיה ההסדר נתן למשיב "חלון" של שנה להגיש תביעה נגדית ונפרדת, ומשחלפה השנה – נסתם הגולל על תביעה שכזו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

7.

בבקשתו טוען הבנק כי פסק הדין בהליך הראשון יוצר מעשה בית דין החוסם את המשיב מלטעון לעניין חובו לבנק בהליך השני. הבנק סבור עוד כי בית המשפט המחוזי טעה בפרשנותו להסדר הדיוני. הבנק חוזר על טענתו כי ההסדר הדיוני נתן למשיב "חלון" של שנה להגשת תביעה נגדית, שנה שחלפה זה מכבר. הבנק גורס עוד כי מכל מקום הצדדים אינם רשאים להתנות על "מעשה בית דין", ולכן קביעתו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד לפסיקה של בית משפט זה, ובניגוד למהות הדוקטרינה הנשענת על אינטרסים ציבוריים.

8.

מנגד, המשיב טוען כי אין כל הצדקה לדיון בערעור ב"גלגול שלישי", וכי הבנק לא הצביע על חשיבות משפטית או ציבורית שיש למקרה המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. לגופה של הבקשה, המשיב סומך את ידו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות .

10.

הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" לא תינתן אלא באותם מקרים חריגים בהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבנק, הער למשוכה זו הניצבת בדרכו, אמנם ניסה לטעון כי בענייננו ישנה שאלה משפטית או ציבורית חשובה. ברם למעשה עיקר המחלוקת כאן היא עובדתית: פרשנות ההסדר הדיוני שנכרת בין הצדדים הספציפיים, על רקע הנסיבות הפרטניות של ההתדיינויות ביניהם, וטענת הבנק כי אין לפרש את ההסדר כקובע שהמשיב רשאי להגיש תביעה נגדית נגד הבנק ללא הגבלת זמן. שאלת פרשנותו של הסכם קונקרטי איננה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 4520/04 ק' נ' ק'

(לא פורסם, 25.5.2005); רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, 8.7.2008)). אין אף בעובדה כי בית המשפט המחוזי שינה מהכרעתו של בית משפט השלום כדי להקים עילה לערעור נוסף (ראו: רע"א 8016/05 סבא נ' מסעוד (לא פורסם, 13.7.2006)) .

11.

למעלה מן הצורך ראיתי להעיר רק בעניין אחד, והוא טענת הבנק, שלפיה הצדדים אינם רשאים כלל להתנות על "מעשה בית דין" ולקבוע כי אין בהסדר, אשר מקבל תוקף של פסק דין, כדי לשלול מהמשיב להגיש תביעה נגדית נפרדת. טענה זו לא רק שהיא צורמת משהו, כאשר היא מועלית על ידי אחד הצדדים להסדר, אלא שהבנק לא הצליח להציג לה עיגון משפטי. האסמכתות שמהן ביקש הבנק להיבנות מלמדות רק כי בית המשפט מוסמך לעורר אף מיוזמתו שאלה של קיום מעשה בית דין. אין בהן כדי ללמד כי בעלי דין מנועים מלהגיע להסדר בר-תוקף בגדרי התדיינות ביניהם, שישלול היווצרות השתק פלוגתא בהתדיינויות עתידיות (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 611 (1991); השוו: ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 1, 4 (1990)).

12.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית. הבנק ישא בשכר טרחת עו"ד של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.