רע"א 1144/12 חפציבה בר נתן נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על "פסק דינו" של בית המשפט המחוזי בנצרת שניתן ביום 04.01.12 ברע"א 6737-01-12 (כב' סגן הנשיא א' אברהם ) שדחה את בקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת שניתנה ביום 04.12.11 על-ידי כב' השופטת ע' הוד , בגדרה נדחתה בקשת המבקשים להאריך את המועד לפינוי הנכס שנקבע על-ידי בית משפט השלום בנצרת בפסק דין שניתן בת"א 3999/02 בשנת 2006. בנוסף, מבוקש להורות על עיכוב ביצוע של הליכי הפינוי כנגד המבקשים מן הנכס עד להחלטה בבקשה.

2.

בקשת רשות הערעור שלפניי מקורה בתביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל – הוא המשיב, נגד בני הזוג בר נתן – הם המבקשים, לפינוי וסילוק ידם מהמקרקעין הידועים כחלקה 1 בגוש 14074 בישוב קדיתא שבאזור הגליל (להלן: הנכס ). בדיון בבית משפט השלום בנצרת ביום 29.10.06 הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמתם ליתן פסק דין לפינוי וסילוק יד המבקשים, אך הם נותרו חלוקים בשאלת עיכוב ביצועו של פינוי הנכס וסוגית ההוצאות. בית משפט השלום נתן להסכמתם תוקף של פסק דין חלקי, ושמע טענותיהם לעניין מועד הפינוי. ב-09.11.06 ניתן פסק הדין הסופי של בית משפט השלום (להלן: פסק דין משנת 2006 ) שהורה על פינוי וסילוק יד של המבקשים מהנכס בהסכמה והכריע ש"פינוי וסילוק ידם של הנתבעים [המבקשים כאן] יבוצע עד ולא יאוחר מתום חמש שנים ממועד פסק הדין" (השופט א' קולה בת"א 3999/02). כך קבע כדי לאפשר את מיצוי הליכי הקמת הישוב קדיתא. ערעור על פסק הדין הסופי מטעם המינהל לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה בנוגע למועד הפינוי (ע"א 1001/07 שניתן על-ידי כב' השופטים א'

אברהם, נ' מוניץ וש' אטרש ).

בחלוף תקופת חמש השנים שקצב בית משפט השלום לפינוי הנכס, הגישו המבקשים בקשה להארכה נוספת של מועד ביצוע הפינוי, וזאת עד להסדרת זכויותיהם במושב קדיתא, ולא פחות מ-10 שנים. לטענת המבקשים, בפסק הדין החלקי הוסכם כי הם יוכלו לבקש הארכת מועד נוספת מעבר לתקופה שנקצבה בפסק הדין משנת 2006. זאת על בסיס הנאמר על-ידי בא כוח המבקשים בדיון שלפני מתן פסק הדין החלקי: "אם לקראת סיום התקופה שבית המשפט יקצוב, טרם יסתיימו אותם הליכים הקשורים להקמת הישוב או להתיישבות הספציפית של הנתבעים, לא תמנע זכותנו להגשת בקשות להארכת מועד" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 29.10.06 שורות 12-14). המשיב התנגד להארכת מועד הפינוי. בעקבות בקשת המבקשים ניתנה החלטת בית המשפט השלום כי פסק הדין החלקי מהווה חלק מפסק הדין הסופי. בקשת המבקשים להאריך את מועד הפינוי נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מיום 04.12.11. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בנצרת. בקשתם לערער נדחתה בנימוק שהסכמת הצדדים בפסק הדין החלקי הייתה אך בדבר סילוק ידם של המבקשים מהנכס נשוא התובענה. ואילו, בקשת בא כוח המבקשים בדיון מיום 29.10.06 כי יוכלו לבקש דחייה נוספת של מועד הפינוי מעבר למועד שנקבע בפסק הדין לא נכנסה בגדרי ההסכמה שעוגנה בפסק הדין, אלא נותרה לשיקול דעת בית משפט השלום, שלא נעתר לה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

המבקשים משיגים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר סירב להתערב בהחלטת בית משפט השלום בעניין הארכת מועד פינוי המבקשים מהנכס. לטענתם נפלה שגגה בהכרעת בית המשפט המחוזי כי האמור בפרוטוקול הדיון בנוגע לזכות המבקשים לבקש הארכת מועד גם בחלוף התקופה שקצב בית משפט השלום איננה חלק מפסק הדין המוסכם. לטענת המבקשים, הדבר אינו עומד בקנה אחד עם לשון פסק הדין החלקי, שנתן תוקף להודעת בא כוח המבקשים בעניין הארכת המועד. הכרעת בית המשפט המחוזי אף סותרת לשיטתם את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין של השלום משנת 2006. המבקשים מדגישים שהחלטת בית משפט קמא גורמת להם עיוות דין חמור כאשר אינו מתיר להם להאריך את תקופת עיכוב הפינוי, אך בה בעת הם עדיין מחויבים בפסק הדין המוסכם. המבקשים טוענים שהסכמתם הדיונית לפינוי בתוך חמש שנים נבעה מהבנתם שהליכי ההתיישבות יסתיימו בתקופה זו. החלטת בית המשפט המחוזי תותיר את המבקשים - משפחה מרובת נפשות המצויה במצב כלכלי רע - ללא קורת גג. לכן, על בית משפט זה לתקן את העיוות משום תחושת הצדק החריפה שהמקרה מעורר. עוד העלו המבקשים טענות לגופו של עניין כנגד פסק הדין משנת 2006 שמתחדדות לטענתם נוכח ההכרעה שלא ניתן להורות על עיכוב נוסף בפינוי.

4.

עניינה של הבקשה שלפניי היא רצונם של המבקשים להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין משנת 2006 לפינוי הנכס בו הם מתגוררים. זאת על דרך של מימוש זכות המבקשים לבקש הארכה שניתנה להם לטענתם בפסק הדין החלקי. הלכה למעשה המבקשים חולקים על האופן שפורש פסק הדין החלקי הן על-ידי בית משפט השלום והן על-ידי בית משפט המחוזי.

יצוין שהפרשנות שמציגים המבקשים אינה נתמכת בפרוטוקול הדיון מיום 29.10.06, ובאמור בפסק הדין שדחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום משנת 2006. באותו הדיון, בשלב סיכום טענות המבקשים לעניין משך עיכוב הפינוי לפני מתן פסק הדין החלקי אמר בא כוח המבקשים: "אבקש לציין שהם יהיו זכאיים להמשיך בהליכי ההתיישבות בישוב, ושגם אם נגיע לסוף התקופה שיקצוב בית המשפט ההליכים עדיין לא הסתיימו פורמאלית, תהיה להם אפשרות להגיש בקשה להארכת המועד." דומה שהעלאת טיעון זה לאחר פירוט ההסכמה הדיונית של הצדדים מחזקת את מסקנת בית המשפט המחוזי כי היא אינה חלק מההסכמה. בנוסף, בפסק הדין שדחה את הערעור על פסק הדין משנת 2006 נקבע: "לא מצאתי בהסכמה הדיונית סעיף השולל מהמשיבים להגיש בקשות ארכה למועד הפינוי" (עמ' 19 שורה 14-15 לפסק הדין). ודוק, לא נמצא סעיף השולל מהמשיבים – הם המבקשים כאן – לבקש ארכה. הגשת בקשה לחוד, והסכמה מראש לבקשת הארכה לחוד. לאמור: אכן, המבקשים יכלו להגיש בקשה להארכת מועד, ועל בית המשפט לשקול את בקשתם. זאת בכפוף להסכמה הדיונית. התקופה של פינוי הנכס בתוך חמש שנים הינה תוצאה של הסכמת הצדדים והכרעה שיפוטית. משכך, רשאים המבקשים להגיש בקשה להארכת מועד מעבר לתקופה שנקצבה, אך באותה מידה רשאי המשיב להתנגד, וכי אז התנגדות זו קובעת את גורל הבקשה. מצב דברים זה משקף את ההסכמות הדיוניות של הצדדים, את האמור בפרוטוקול הדיון ועולה עם הכרעות בתי משפט קמא.

באשר לטענות המבקשים כנגד פסק הדין המוסכם משנת 2006 גופו, אשר מופנות כלפי ביטול פסק הדין עקב שלילת האפשרות להאריך את מועד הפינוי, אין מקום לטענות אלו במסגרת הבקשה הנוכחית. עניינה של הבקשה הארכת מועד לביצוע הפינוי, ותו לאו. אמנם פסק דינו של בית המשפט המחוזי משמעותו פינוי המבקשים מהנכס בו התגוררו עד כה, ואין להקל ראש בכך. אך בל נשכח כי המבקשים עצמם הסכימו על הפינוי מהנכס. זאת ועוד. לא ניתן להלום את טענת המבקשים כי עת הסכימו לפינוי מהנכס, לא צפו שהישוב קדיתא טרם יוסדר במסגרת זמן העיכוב של חמש שנים. ברי הוא כי הסכמתם לפינוי כרוכה בסיכון. בדיון בבית משפט השלום לפני מתן פסק הדין החלקי, כאשר חלקו הצדדים בדבר משך עיכוב ביצוע הפינוי, טענו המבקשים שיש לעכב את הפינוי לתקופה של 10 שנים או עד לסיום הליכי הקמת הישוב קדיתא. טענתם נשקלה והוחלט כי פינוי המבקשים יבוצע לא יאוחר מחמש שנים ממועד מתן פסק הדין. המבקשים לא ערערו על קביעה זו, ומשכך אין מקום לעשות כך עתה. יש להדגיש כי העובדה שמשפחת המבקשים מונה 17 נפשות נשקלה עוד בזמן קביעת המועד לפינוי הנכס בפסק הדין משנת 2006. עובדה זו לבדה אינה מטה את הכף לכיוון מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

יש לזכור כי בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשים להארכת מועד נוספת שחותרת תחת הסכמת הצדדים. בית משפט המחוזי דן בפרשנות פסק הדין החלקי וקבע כי ההסכמה שקיבלה תוקף אינה כוללת את הצהרת בא כוח המבקשים כי תישמר למבקשים הזכות לבקש הארכת מועד. אף אם ניתן לטעון שהיה צריך לפרש את פסק הדין החלקי אחרת, תפקידה של ערכאת הערעור היושבת בגלגול שלישי, אינו לשים עצמה במקום הערכאה קמא, אפילו נפלה טעות בהחלטתה – ולא כך המצב בענייננו (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (28.12.92)). במקרה דנא לא מצאתי עילה להתערב בהחלטות שתי הערכאות קמא בעניין פרשנות ההסכם, או ליתר דיוק פרשנות פסק הדין המוסכם שתחום למציאות הקונקרטית של הצדדים לתיק (רע"א 4051/08 יורם דויטש נ' עיריית פתח תקוה (8.7.2008)). כך כל שכן כאשר מדובר בבקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה למתן רשות ערעור. טענת המבקשים בדבר הארכת מועד לפינוי מהנכס אינה נושאת אופי ציבורי המצדיק מתן רשות ערעור.

6.

הבקשה נדחית. משכך מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי. היות שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.