רע"א 12/11 חוה שושני נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה צ' זילברטל וכב' השופטים נ' בן-אור ו ר' יעקובי ) מיום 22.11.2010 בע"א 25995-07-10, שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיאה ר' שמיע ) מיום 23.6.2010 בת"א 2617/06. המבקשת 1 נשואה למבקש 2 (להלן: ההורים ). המבקשת 3 היא בתם, הנשואה למבקש 4 (להלן: הבת ובעלה ).

הוריה של המבקשת 1 שוכנו בשנות ה-40 של המאה הקודמת בבית המצוי במגרש 10ב לפי תב"ע 2849, ולטענת המבקשים גם במגרש 319 לפי התב"ע הנ"ל (להלן: המגרש שבמחלוקת ). בתחילת שנות ה-80, ביקש המשיב להסדיר מול תושבי עין כרם בירושלים את חלוקת המגרשים ואת זכויותיהם בבתים בהם התגוררו כדיירים מוגנים. לכן הוצע להם על פי "הסדר עין כרם" לשלם תמורת הסדרת זכויותיהם בבית בו הם מתגוררים 27% מערך הקרקע בלבד. במסגרת זו התחייב כל מי שחתם על חוזה חכירה מול המשיב לפנות שטחים ככל שהוחזקו על ידו מעבר לשטח החכירה. ביום 15.1.86 התקשרו ההורים עם המשיב בחוזה להחכרת מגרש 10ב.

בשלהי שנות ה-80 ההורים ערכו, לטענתם, בירור במשרדי המשיב וגילו כי המגרש שבמחלוקת רשום אצל המשיב כמגרש אחר וכי אינו נכלל ברישומי המשיב כחלק ממגרשם. ביום 19.5.1989 פנו ההורים למשיב בבקשה לרכוש את המגרש שבמחלוקת, ונענו בשלילה. בשנת 1999 נפגשו ההורים עם מנהל מחוז ירושלים במשיב באותה העת, מר טילקין. במסגרת הפגישה נוצרה הבנה לפיה תתבקש הנהלת המשיב לאשר את רכישת המגרש שבמחלוקת. ביום 4.12.2000 הודיע המשיב למבקשים כי ההצעה ירדה מסדר היום, בשנת 2005 שלח להם מכתב המורה להם לפנות את המגרש שבמחלוקת, ובשנת 2009 הגיש נגדם תביעה לסילוק יד בבית משפט השלום. יובהר, כי במהלך השנים הבת ובעלה התגוררו אף הם במגרש.

2.

בית משפט השלום דן בטענות הגנה שונות שהעלו בפניו המבקשים, ודחה אותן אחת לאחת. נקבע שלא חלה התיישנות ממספר סיבות, שלא קמה טענת שיהוי כנגד המשיב, שהיקף חוזה החכירה לא כלל את המגרש שבמחלוקת, שלא ניתנה הבטחה מנהלית למבקשים מאת נציגי המשיב, ושהם לא זכו לרישיון בלתי-הדיר לשימוש במגרש שבמחלוקת.

כנגד פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הטענה היחידה שנטענה בכתב הערעור התייחסה להיקפו של הסכם החכירה משנת 1986, והיא שזכתה להתייחסות המרכזית בפסק הדין. בית המשפט המחוזי תמך בפירושו של בית משפט השלום להסכם, לפיה השטח שנכלל בהסכם הוא של 554.10 מ"ר, ולא מתקבל על הדעת שהוא כולל בתוכו מגרש נוסף בשטח של 578 מ"ר. כיוון שכבר בשלב הערעור לבית המשפט המחוזי לא היו המבקשים מיוצגים, בית המשפט הוסיף והעביר תחת שבט ביקורתו את שאר רכיבי פסק דינו של בית משפט השלום, ומצא שלא נפלה בהם טעות. זאת למעט ההתייחסות לסוגיית ההתיישנות, שלגביה בחר בית המשפט המחוזי בהנמקה שונה, המתמקדת בהעדרה של החזקה נוגדת. נפסק, שההשלמה עם המשך התגוררותם של המבקשים במגרש שבמחלוקת נעשתה מנקודת מוצא שאין להם זכות בקרקע ושמדובר בהרשאה שניתן להפסיקה בכל עת. על כן, הערעור נדחה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ראה לנכון להתחשב בכך שבמשך 55 שנים החזיקו המבקשים וקודמיהם במגרש שבמחלוקת תוך השלמת המשיב עם המצב, ודחה את מועד הפינוי בשנתיים ומחצה.

3.

בבקשתם טוענים המבקשים כי נעשה להם עוול בל יתואר וכי מדובר בגזל ביתה של משפחה שחיה בו עשרות רבות של שנים על מנת למוכרו לבעלי ממון. לדבריהם, הסכם החכירה מלמד בבירור שהשטח העומד לרשותם הוא של 554.10 מ"ר בשטח קרקעי, וללא התחשבות בקומות.

מנגד, המשיב תומך בפסקי הדין של הערכאות שקדמונו, ומבקש לדחות את הבקשה. לדבריו, התרשים שצורף להסכם החכירה מהווה חלק בלתי-נפרד ממנו, ועולה ממנו בבירור כי שטח החכירה כולל בתוכו דירה וגג.

4.

בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כפי שנקבע ברע"א

4051/08 יורם דויטש נ' עיריית פתח תקווה (8.7.2008), "בכל הנוגע לטענת החכירה, מדובר, בסופו של יום, בשאלת פרשנותה של מערכת יחסים חוזית ספציפית - התחומה מטבע הדברים לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. כגון אלה אינם מצדיקים, ככלל, רשות ערעור בגלגול שלישי". וראו הנפסק ברע"א 5415/08 אדוארד (עדי) נבעה ואח' נ' בנימין מסיכה ואח' (13.1.2009): "רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן כאשר עסקינן בפרשנותו של מסמך ספציפי או בבירור המשמעויות המשפטיות הנובעות מהתקשרות חוזית ייחודית קונקרטית בין הצדדים".

המקרה שלפנינו הוא דוגמה מובהקת לשאלה הנוגעת לתוכנו של הסכם ספציפי במובן הצר ולפרשייה שאינה חורגת מד' אמותיהם הפרטניות של הצדדים. כאבם של המבקשים ניכר, וראוי במידת האפשר אף להתחשבות. ברם, אין הצדקה הנראית לעין להאריך את ההליך בשלב נוסף, שספק רב אם יועיל למי מן הצדדים. למעלה מן הצורך, יוער כי עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם החוזה מתייחס למגרש אחד או לשני מגרשים. לשון החוזה, העדר תשתית ראיתית ראויה מטעם המבקשים ועיון בתרשים שצורף להסכם החכירה, כל נימוק כשלעצמו וביתר שאת כוחם המצטבר של הנימוקים, מובילים למסקנה כי אין מקום להתערב באשר נפסק על ידי שתי הערכאות הקודמות.

5.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.