רע"א 5905/12 חסן בן דאהוד נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 20060-10-10, כבוד סגניות הנשיאה א' קובו , ו- מ' רובינשטיין ו השופטת ע' צ'רניאק ) מיום 7.2.2012, אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 57813/05, כבוד השופטת ב' טולקובסקי ) מיום 19.8.2010.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, יליד 1944, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 12.3.2002, בעת שרכבו התנגש חזיתית ברכב שהגיע מולו. המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (התביעה הוגשה בתחילה לבית משפט השלום בנצרת ובהמשך הועברה לבית המשפט בתל אביב). הנתבעת (המבטחת) לא כפרה בחבותה והמחלוקת בין הצדדים נסבה על גובה הנזק וסכומי הפיצוי בלבד. לשם ההכרעה במחלוקת, מונו מומחים מטעם בית המשפט בתחומים שונים: פסיכיאטריה, אורטופדיה, קרדיולוגיה, אורולוגיה, א.א.ג, ראומטולוגיה ונוירוכירורגיה. הסתבר, כי שיעור נכותו הכוללת של המבקש גבוה משיעור הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. בהתאם לחוות דעת המומחים ולקביעות בית המשפט ביחס לשיעורי הנכות אותם יש לייחס לתאונה בכל תחום, הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת הכוללת של המבקש על 83%, מתוכם 53.3% בגין התאונה. בהתייחס לנתונים אלו ולמשמעות התפקודית של הנכות בהקשר התעסוקתי, נקבע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בגין התאונה עומד על 45%. נוכח קביעות אלו ונוכח מכלול הראיות נפסקו למבקש פיצויים בהתאם לראשי הנזק השונים, בניכוי החלק היחסי של גמלאות הנכות הכללית שהוא קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי. חישוב החלק היחסי של הגמלאות, שאותו ניכה בית המשפט מסכום הפיצויים, נעשה על-פי היחס שבין שיעור הנכות הרפואית שבגין התאונה, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט (53.3%), לבין שיעור הנכות הרפואית הכוללת, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט (83%) – דהיינו נוכו 64% מסך כל התגמולים.

3.

על גובה הפיצוי שנפסק ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ערעורו של המבקש התקבל באופן חלקי כפי שיפורט להלן. בית המשפט המחוזי הותיר על כנם את שיעורי הנכות הרפואית והתפקודית אותם קבעה הערכאה הדיונית, וקבע כי הם סבירים ומתיישבים עם האמור בחוות דעת המומחים. כן נדחו טענותיו של המבקש בדבר גובה הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל; שיעור ניכוי הגמלאות מסכום הפיצויים הכולל; הקביעה בנוגע לבסיס שכרו; והקביעות בנוגע לתקופת אי הכושר לעבר, ימי אשפוז, עזרה לזולת, סיעוד לעבר ולעתיד וסך ההוצאות הרפואיות. עם זאת קבע בית המשפט המחוזי, כי שגתה הערכאה הדיונית משפסקה את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד על בסיס ההנחה שהמבקש היה פורש בגיל 67 מעבודתו, שכן היה עליה להביא בחשבון לעניין זה את העובדה שהמבקש עבד לפני פציעתו כעצמאי (ללא פנסיה מובטחת), ומשלא נסתרה ההנחה כי הוא היה ממשיך לעבוד עד גיל 70, יש לפצותו בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות עד גיל 70, היינו, עבור שלוש שנות עבודה נוספות. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום לא ציין בפסק הדין כי בחישוב הפיצוי הוא כלל הפרשי ריבית, ומאחר והמשיבה כלל לא התייחסה לטענה זו, קבע בית המשפט, כי על הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה. אציין, כי קביעה אחרונה זו, שונתה ותוקנה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.7.2012.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא התערב ביתר רכיבי הפיצויים שנפסקו על ידי בית משפט השלום. לטענת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי להתערב בקביעת בסיס השכר, שכן זה שנקבע נמוך באופן משמעותי משכרו עובר לתאונה. כן נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בסכום הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות, הנסיעות וההוצאות הנלוות, מאחר שהסכום שנפסק הוא בלתי סביר ואינו פרופורציונאלי לפגיעה ולהיקף הטיפולים וההוצאות להם הוא נדרש. כך גם טוען המבקש, כי היה על ערכאת הערעור אף להתערב בשיעור הנכות שנקבע לו בתחום הראומטולוגי, כמו גם בשיעור הנכות התפקודית. עוד טוען המבקש, כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בסכום ניכוי הגמלאות מהפיצויים. לטענתו, שגו הערכאות הקודמות באופן חישוב ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, ובכך יישמו באופן מוטעה את הלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: עניין

עמר )). בין יתר טענותיו לעניין זה טוען המבקש, כי היה על בית המשפט לחשב את סכום ניכוי הגמלאות בהתאם ליחס שבין שיעור הנכות התפקודית שנפסק לו בבית המשפט בגין התאונה (45%) לבין הנכות הכוללת של המבקש על-פי קביעת המוסד לביטוח לאומי (100%), ולא על יסוד שיעורי הנכות הרפואית שנקבעו. מכלול זה, טוען המבקש, מעלה שאלות משפטיות המצדיקות דיון בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן, בעיקרו של דבר, במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. לא מצאתי כי הבקשה דנן מעלה שאלה כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. באשר להשגותיו של המבקש על גובה הפיצויים שנפסקו לו, מעבר לכך שהבקשה לא מעוררת שאלה כללית, הלכה היא שאין ערכאת הערעור מתערבת בסכום הפיצויים שנפסק, מקום בו נמצא כי סכום הפיצויים הכולל הוא סביר, ולא נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק השונים (ראו: ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ , פסקה 9 (לא פורסם, 12.10.2010 ) והאסמכתאות המובאת שם). משכך היא ההלכה הנוהגת בערעור בגלגול שני (ערעור בזכות), קל וחומר שאלה הם פני הדברים כשמתבקש מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (באשר לגדרי ההתערבות בסכומי הפיצויים בגלגול שלישי ראו למשל: רע"א 4051/08 דויטש נ' עיריית פתח תקווה , פסקה י' (לא פורסם, 8.7.2008 ); רע"א 3494/07 בן אבו נ' הרוש (לא פורסם, 8.5.2007) ). על רקע האמור, סבורני כי אין מקום והצדקה להתערבות ברכיבי הפיצויים השונים שנפסקו למבקש.

כך גם לא מצאתי ממש בטענות המבקש כי נפלה טעות באופן בו נוכה סכום הגמלאות מסכום הפיצויים הכולל, או באופן בו יישם בית משפט השלום את הלכת עמר בענייננו. צדק בית המשפט משהביא בחשבון לעניין ניכוי סכום הגמלאות את שיעור הנכות הרפואית שיוחסה לתאונה, ולא את שיעור הנכות התפקודית, כמו גם את שיעור הנכות הרפואית הכוללת שנקבעה על-ידי בית המשפט. שכן, כבר בהלכת עמר נפסק כי:

"השיעור היחסי של תגמולי המוסד שראוי לנכות מן הפיצויים ייקבע אפוא על-פי שיעור הנכות שבית-המשפט ראה בה כנכות שהוסבה לתובע הניזוק. נכות רפואית זו

נקבעת בבית-המשפט כאמור בין בדרך של יישום הוראת סעיף 6ב (קביעה על-פי דין) ובין בדרך של מינוי מומחים לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים או לפי תקנות סדר הדין האזרחי – הכול לפי העניין" (עניין עמר , בעמ' 362-361 (ההדגשה הוספה)).

בפרשת עמר הסביר בית המשפט, כי במקרים בהם מדובר בתגמולים שלא יוחדו על-ידי המוסד לביטוח לאומי למעשה הנזיקין נשוא המשפט (כגון תגמולים בגין נכות כללית), יש לשום את שיעור התגמולים אותם יש לנכות מתביעת הפיצויים על-פי היחס שבין שיעור הנכות הרפואית שנקבע בבית המשפט בגין מעשה העוולה לבין שיעור הנכות הרפואית הכוללת של הניזוק, שאף הוא נקבע על-ידי בית המשפט. הדרך שהותוותה בפרשה הנ"ל הוגדרה שם כ"הסתמכות על הקביעות הרפואיות של בית המשפט" (שם, עמ' 362). אין להיזקק, לצורך זה, לנתונים אחרים, כנטען על-ידי המבקש, וודאי שאין לערב בין הנתונים שנקבעו בבית המשפט עם הנתונים שנקבעו על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

6.

מהטעמים המובאים לעיל, לא קמה כל עילה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה – איני עושה צו להוצאות.