רע"א 6914/14 פלוני נ. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.9.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 40940-04-14, כב' השופטים א' פרקש , מ' י' הכהן ו-א' דראל ),

בגדרו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור שכנגד מטעם המבקשים על פסק דינו מיום 26.3.2014 של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 12049/08, כב' השופט מ' בורשטין ).

רקע

2.

בשנת 2008 נפטר חסן מוחמד דבאבסה ז"ל, יליד 1964 תושב האזור, כתוצאה מפגיעות שנגרמו לו בתאונת דרכים. בעקבות כך הגישו המבקשים, כיורשים וכתלויים במנוח, תביעת פיצויים לבית משפט השלום נגד מספר גורמים ובהם קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: המשיבה ). בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי על המשיבה לפצות את המבקשים, ואולם, הצדדים היו חלוקים לגבי אופן חישוב

הפיצוי, כאשר בין היתר ניטש ויכוח לגבי בסיס השכר של המנוח ממנו ייגזרו הפיצויים ובאשר לסכומי הפיצוי שיש לפסוק למבקשים בגין ראשי הנזק השונים, בהם ראש הנזק של אבדן שירותי אב ובעל.

3.

בפסק דינו של בית משפט השלום נאמר, כי ככלל, כשעסקינן בתושב האזור אשר לא הוכחו יכולות ההשתכרות שלו וסיכוייו לקבל אישור עבודה בישראל, בסיס השכר ממנו ייגזר הפיצוי יהא השכר הממוצע בשטחי יהודה ושומרון, קרי בין 2000 ל-2200 ש"ח. ואולם נקבע, כי במקרה דנא הונחה תשתית ראייתית לגבי שכרו של המנוח בפועל, ועל כן יש לפסוק את הפיצוי על-פיה. בהקשר זה, נאמר כי המנוח הוכיח כי הוא הועסק כדין בישראל למעלה משמונה-עשרה שנים, וכי כעולה מהעדויות ומהראיות, שכרו הממוצע בתקופה זו עמד על 3,300 ש"ח. על יסוד כך נקבע בסיס השכר, וממנו נגזר הפיצוי למבקשים בגין הפסד שכרו של המנוח ב"שנים האבודות". בנוסף נפסק, כי ישולמו למבקשים פיצויים בגין כאב וסבל בסך 48,700 ש"ח, הוצאות קבורה בסך 8,000 ש"ח, ופיצויים בגין אובדן שירותי אב ובעל בסך 250,000 ש"ח. סכום אחרון זה נקבע בהתבסס על ההלכה שהותוותה בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (30.5.2010) (להלן: פרשת מרמש ), ממנה עלה לכאורה, כי ככלל, הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן שירותים יהא בטווח שבין 300,000-200,000 ש"ח. יצוין כי מסכומי הפיצוי המפורטים נוכו סכומים שנקבעו לזכות המבקשים כתגמולי המל"ל. עוד יצוין, כי לזכות המבקשים נפסקו הוצאות משפט בשיעור 13 אחוזים מסכום הפיצוי הכולל.

4.

לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעור (מטעם המשיבה) וערעור שכנגד (מטעם המבקשים). המשיבה טענה, כי בסיס השכר שנקבע על-ידי בית משפט השלום שגוי, וכך גם הקביעה לגבי ראש הנזק של אבדן שירותי אב. בערעור שכנגד טענו המבקשים כי בסיס השכר שנקבע הוא נמוך מדי, זאת בצד טענות נוספות שעניינן בהגדלת סכום הפיצוי שנקבע. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורם הנגדי של המבקשים. ראשית נפסק, כי בסיס השכר שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום אינו מתיישב עם התשתית הראייתית שנפרשה, ממנה עולה, כי ממוצע שכרו בפועל של המנוח נמוך מזה שנקבע. לפיכך נפסק כי בסיס השכר יועמד על סך של 2,400 ש"ח. שנית נפסק – וזה העיקר לעניין הבקשה דנא – כי קביעת בית משפט השלום לעניין סכום הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל שגויה, זאת משום שהיא אינה נותנת ביטוי לשוני הקיים בין עלויות העזרה במדינת ישראל לבין אלו שבשטחים. זאת תוך שהוטעם, כי במקרה דנא אין מקום להתבסס על ההלכה שנקבעה בפרשת מרמש , שכן אין להקיש ממנה לסכומי הפיצוי שיש לשלם לניזוקים שאינם תושבי ישראל. לפיכך הועמד הפיצוי בראש נזק זה על 100,000 ש"ח. כן נפסק, כי המבקשים יישאו בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך 20,000 ש"ח.

5.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנא, כאשר הבקשה מופנית אך ורק כלפי הקביעה העוסקת בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל. לטענת המבקשים, קביעה זו בטעות יסודה, שכן " המדובר בפיצוי אוניברסאלי, שאיננו מושפע משיקולים טריטוריאליים, לאומים או דתיים. לכן, בית המשפט איננו נדרש ואיננו צריך לשום פיצוי זה על בסיס התחליף של אב המשפחה, שהלך לעולמו ". ודוק, לעמדת המבקשים, הפיצוי בגין "אבדן השירותים" הוא פיצוי אשר דומה במהותו לפיצוי הניתן בגין כאב וסבל (פס' 4 לבקשה), ולא פיצוי שמחושב רק לפי הנזק הממוני שנגרם למשק הבית. לכן, פיצוי זה לא אמור להיות מושפע מכל שיקול גיאוגרפי, מגדרי וכו', והוא אמור להיות זהה כאשר מדובר בתושב ישראל או בתושב השטחים. מתוך כך מובן, כי אין לשקול בגדר קביעת הפיצוי בראש נזק זה שיקולים כגון השוני בין רמת השכר הנהוגה במדינת ישראל לבין זו הנהוגה בשטחים, או שיקול שעניינו השוני בעלויות השירותים למשקי הבית. המבקשים מדגישים כי מדובר בטעות משפטית המובילה להפלייתם, והיא יורדת לשורשו של עניין, באופן המצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" .

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיבה. הבקשה אינה מעוררות כל שאלה הלכתית חדשה, עקרונית או כללית, ולפיכך היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הלכה למעשה, טענות המבקשים תחומות לשאלת סכום הפיצוי שייפסק לזכותם, וטענות מסוג זה, כידוע, אינן מצדיקות עיון של ערכאה שיפוטית שלישית באותו הנושא, אלא אם מדובר במקרה קיצוני וחריג אשר ניכר כי נפלה בו טעות בולטת ומהותית בקביעת הפיצוי, במובחן מענייננו (השוו: רע"א 5905/12 בן דאהוד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פס' 5 (19.9.2012); רע"א 1250/13 חנייפס נ' פלונית , פס' 7 (28.4.2013)).

7.

זאת ועוד – אף לגופו של עניין לא מצאתי טעם בטענת המבקשים.

כידוע, ראש הנזק של "אבדן שירותי המנוח" נועד לפצות את התלויים בגין נזקים ממוניים אשר נגרמו להם בעקבות פטירת המנוח. מדובר בנזק שונה מזה הנגרם בגין אבדן הכנסות השכר של המנוח, ועניינו בכך שנגרם לתלויים נזק ממוני נוסף, הנובע מכך שלאחר פטירת המנוח יהא עליהם לממן בעצמם את אותן עבודות הבית שאותן נטל המנוח על עצמו לבצע (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 942 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעים בתאונות דרכים 362 (מהדורה רביעית, 2013)). ככל שעסקינן באומדן הראוי להערכת סכום הפיצוי בראש נזק זה, נאמר לא אחת בפסיקה ובספרות כי " המודד הראוי להערכת הפיצויים בראש נזק זה תלוי בנסיבות המקרה. שווי השירות הזה בשוק העבודה, מחיר רכישת עזרה חליפה, משמש ברגיל קנה מידה להערכת הנזק " (ריבלין, שם). הווי אומר, מחיר השוק האלטרנטיבי של אותן עבודות הבית שנדרש יהיה לממן, מהווה מדד מרכזי להערכת סכום הפיצוי. הפיצוי בגין ראש נזק זה הוא אפוא פיצוי ממוני גרידא , ועל כן הוא תלוי בהפסד הכלכלי הממשי הגלום בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. דברים אלו נאמרו במפורש גם בפרשת מרמש אשר צוטטה על-ידי שתי הערכאות במקרה דנן. כך ציין שם השופט א' ריבלין (פסקה 5 לפסק דינו):

"מקובל בידנו כי אין מפצים במסגרת ראש הנזק הממוני של אבדן שירותי אם ואב אלא משהוכח קיומו. יצוין כי בית המשפט העליון – עוד בתחילת הדרך – מצא כי הדרך האחת והיחידה להתגבר מרתיעת הדין ממתן פיצוי בעבור 'אבדן שירותיו של בן הזוג' – או הורה – פיצוי שיש בו קושי מוסרי – היא בדרך של ייחוד הפיצוי בראש נזק זה לנזק של ממון 'נטו' בגין מרכיב אחד ויחיד באבדן – פיצויים הנמדדים על-ידי ברור מחירה של עזרה במשק הבית ובטיפול בילדים. בהיעדר הוצאה לעזרה במשק הבית ובהיעדר הוצאה לטיפול, לא פסקנו ככלל, בגין הנזק הממוני הכרוך באבדן שירותיו של בן-הזוג, ובוודאי שלא פסקנו סכומים בשיעור דומה".

על יסוד האמור , ברי כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן שירותי המנוח הינו פיצוי "אוניברסאלי", המנותק מאמות מידה כלכליות, כזה אשר דומה במהותו לפיצוי בגין כאב וסבל – שהרי טענה כזו מנוגדת להלכה שנקבעה ברבות השנים, ואושררה גם בפרשת

מרמש (יצוין, כי פסק הדין הנדון, ובפרט לגבי קביעה זו, ניתן ברוב דעות השופטים א' ריבלין

וס' ג'ובראן , ובניגוד לדעתה החולקת של השופטת א' פרוקצ'יה ).

8.

משהובהר כי על-פי ההלכה הפסוקה הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן השירותים הוא ממוני ביסודו, דומני כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין לגזור גזירה שווה – "אוטומטית" – מהסכומים אשר נקבעו בפסיקה כ"כלל אצבע" לצורך אומדן הפיצוי בגין אבדן שירותים במדינת ישראל, לסכומי הפיצוי אותם יש לשלם לניזוקים כאשר מדובר באבדן שירותים במקום אחר, בו עלויות העזרה שונות. זאת, בין אם הדבר פועל לטובת הניזוקים בקביעת סכום הפיצוי או לרעתם. אכן, השכר ועלויות העזרה בשוק הישראלי עשויים להיות שונים מעלויות העזרה בשווקים אחרים, ושוני זה עשוי לקבל ביטוי בסכום הפיצוי. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דברי השופט א' ריבלין בפרשת ינון ( ע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן , פ"ד נט(1) 345, 382 (2005) ):

"המערערת מוסיפה וטוענת כי אין להחיל את הדין הישראלי על תביעת המשיבה משום שרמת חייה, כתושבת השטחים, נחותה מרמת החיים הממוצעת של תושב ישראל. אף טענה זו אין בה כדי לשנות מן המסקנה שהגענו אליה. בנתוניו של הנפגע הנתון – ובכלל זה בנתונים בדבר רמת חייו לפני התאונה ובדבר כושר השתכרותו – מתחשב בית-המשפט, גם בעת שהוא מחיל את הדין הישראלי, בבואו להעריך את גובה הנזק.

בעשותו כן יתחשב בית-המשפט גם במקום מושבו של הנפגע . " (ההדגשה הוספה – צ.ז).

ובאותו האופן ציין השופט ש' לוין בפרשת כהן (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן , פ"ד מח(2) 705, 727 (1994)), כדלהלן:

" ... פסק-דיני זה עוסק בשאלה של הערכת הנזק בעוולה

שבוצעה בישראל, ובפיצוי שניתן בישראל על אבות נזק המוכרים בישראל. עם זאת, הניזוק הוא זר, והשאלה הינה מה השפעה יש לעובדה זו על הערכת הנזק וכמותו. ככלל, נקודת המוצא צריכה להיות שהערכת הנזק נעשית על-פי המבחנים הנהוגים ביחס לניזוק ישראלי. בכך יונהג שוויון בין ניזוק זר לניזוק ישראלי, ובין ניזוקים זרים – הבאים משיטות משפט שונות – בינם לבין עצמם. על-כן תיקבע הערכתו של הפיצוי בגין כאב וסבל על-פי אמות המידה הישראליות, המשקפות את ההערכה הישראלית בעניין זה, גם אם היא שונה מההערכה הנהוגה בארצו של הניזוק. עם זאת, מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמתו, ועל-כן יש מקום להתחשב בהערכת הפיצוי, בנתונים שונים (עובדתיים ומשפטיים) אשר מקורם בחוץ-לארץ והמשפיעים על שיעור הפיצויים ועל מסוגלותם להחזיר את המצב לקדמתו. על-כן, תיקבע הערכתו של הפיצוי בגין הוצאות רפואיות שיוצאו בחו"ל – מקום בו ישהה הניזוק – על-פי רמתן הסבירה של הוצאות אלה בחו"ל ולא בארץ ." (ההדגשה הוספה – צ.ז).

וראו גם: ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ' , פ"ד לז(4) 449, 470-469 (1983) .

בתוך כך יובהר, כי האמור בהלכת מרמש נועד אך להתוות אמת מידה כללית לפסיקת פיצויים ב"מקרים השכיחים", כאשר קביעה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה כי במרבית המצבים, סכום הפיצוי שנקבע כ"כלל אצבע" אכן ישקף נאמנה את עלויות העזרה אשר ייגרמו בפועל למבקשים בנסיבות העניין. יחד עם זאת, מובן כי הלכת מרמש אינה מאיינת את הצורך בבחינת נסיבות מיוחדות או שונות העשויות להשליך על עלויות העזרה שמהן ייגזר סכום הפיצוי, בהן גם מקום מושבם של הניזוקים . עוד יודגש, כי גם לאחר הלכת מרמש ,

הנטל להוכיח זכאות לפיצוי בגין הסכומים הנתבעים בשל אבדן שירותים מוטל על שכם התובע, ואילו בענייננו, למצער על-פניו, המבקשים לא עמדו בו. בנסיבות אלו, ובלי שהדבר יעלה כדי קביעה נורמטיבית או כללית, סבורני כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק את סכום הפיצוי לפי האומדן שנקבע בהלכת מרמש , אלא לאמוד את סכום הפיצוי על יסוד הנתונים הרלבנטיים לניזוקים דנן, תוך התחשבות בנסיבותיהם, לרבות מקום מושבם.

9.

לבסוף אציין, כי הסטייה מהסכומים שנקבעו בהלכת מרמש , אינה שמורה רק למצבים כגון אלו שלפנינו, וממילא תיתכן גם כשמדובר בניזוקים אשר מקום מושבם בישראל. אכן, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות,

המלמדות כי המקרה הניצב להכרעה אינו "המקרה השכיח", או המקרה "הטיפוסי" של ניזוק ישראלי, ובפרט כאשר יש אינדיקציות לגבי אומדן עלויות העזרה בפועל – הנמוך או הגבוה מהאומדן שבהלכת מרמש – עשוי סכום הפיצוי בראש נזק זה של אובדן שירותי בן-זוג או הורה להשתנות בהתאם.

10.

נוכח המפורט לעיל, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.