רע"א 4776/07 חיים מלכה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 9.10.2003, בהיותו כבן 46, ותבע את נזקיו מהמשיבה – היא מבטחת רכבו. מומחים קבעו כי המבקש סבל מאי כושר מלא עד לתאריך 1.4.2005, ומיום זה נקבעה נכותו הצמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 5% ובתחום האורתופדי בשיעור של 20%. מומחה א.א.ג ומומחה למחלות פנימיות ופרקים קבעו כי לא נותרה במבקש נכות בתחומים אלה.

בפסק-דינו, הדגיש בית-משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ט' שחף, מיום 29.5.2006). כי לא מצא את עדותו של המבקש מהימנה, וציין שאף המומחה בתחום האורתופדי התייחס לחוסר המהימנות וחוסר שיתוף הפעולה מצד המבקש. עוד צוין בפסק-הדין כי המבקש הציג תמונות עובדתיות סותרות הן בטיעוניו בבית-המשפט, והן בהשוואה לטיעוניו בפני המוסד לביטוח לאומי. בבואו לפסוק פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות, נתן בית-המשפט דעתו לכך שמשנת 1989 המבקש אינו עובד, וכי נקבעה לו נכות כללית בשיעור 76% – נכות שאינה קשורה לתאונה דנן (זאת למעט שנת עבודה אחת, כארבע שנים לפני מועד התאונה, אז עבד המבקש כנהג משאית בשירות צה"ל, אך שוחרר בפרופיל 21). לאור האמור, קבע בית-משפט השלום כי לא ניתן לקבוע שהתובע איבד מכושר השתכרותו כתוצאה מהתאונה – שכן נמצא שלא היה למבקש כושר השתכרות קודם לתאונה. עם זאת, בשל שיעור הנכות שנקבע וגילו של המבקש, ובשים לב לאפשרות של החמרה עתידית בתחום האורתופדי, קבע בית-המשפט כי המבקש יזכה לפיצוי גלובאלי בראש נזק זה בשיעור של 30,000 ש"ח. עוד נפסקו לתובע פיצויים בגין נזק מיוחד (לרבות טיפולי שיניים) בסכום של 7,000 ש"ח; בגין סיעוד בעבר (בעיקר עזרתם של קרובי משפחה) בסכום גלובאלי של 10,000 ש"ח; ובגין נזק לא ממוני בסכום של 40,560 ש"ח. מסך זה הורה בית-המשפט לנכות את התשלום התכוף שהתקבל ואת שכר המומחים שלא מצאו במבקש נכות.

המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא י' טימור, נ' הנדל וכבוד השופט א' ואגו, מיום 8.5.2007), בהלינו על כך שלא נפסק לו פיצוי בגין צלקות קשות מהן הוא סובל, וכי הפיצוי שנפסק לו בגין הפסד כושר השתכרות ובגין עזרת הזולת נפסק על הצד הנמוך. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בהדגישו שהמומחה שמונה על-ידי בית-המשפט קבע שהצלקות אינן משמעותיות או יוצרות נכות תפקודית; כי למבקש ניתן פיצוי גלובאלי בגין אובדן כושר השתכרות על אף שלא עבד; וכי משלא הציג ראיות בדבר הוצאות שנגרמו לו עקב התאונה, אין מקום לפסוק למבקש פיצוי בגין עזרת הזולת.

בבקשת רשות הערעור העומדת בפני כעת, חוזר המבקש על טענותיו בדבר מיעוט הפיצוי שנפסק לו בראשי הנזק השונים. בפרט, מלין המבקש על כך שבית-המשפט לא נתן משקל לצלקות שנגרמו לו, וזאת לא על שום השפעתן התפקודית, אלא על שום כיעורן. לדידו, בהתאם לסעיף 75(1)(ב ( לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 יש לקבוע כי הוא סובל מנכות בשיעור 10% בגין הצלקות המכערות. עוד טוען המבקש כי נכותו בשיעור 76% אשר נקבעה עוד קודם לתאונה, עניינה מחלת מקצוע ולא נכות כללית, וכי המוסד לביטוח לאומי קבע כי הוא כשיר לכל עבודה ובלבד שיימנע מחשיפה לחומרים כימיים. לכן – כך טוען המבקש – יש לפצותו בגין אובדן כושר השתכרות בהתחשב בכך שנכותו קודם לתאונה לא הייתה תפקודית, ואילו נכותו לאחר התאונה היא תפקודית.

דין הבקשה להידחות.

ברגיל, לא ייעתר בית-המשפט לבקשת רשות ערעור אלא מקום בו קיימת שאלה משפטית בעל חשיבות כללית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). בענייננו, מלין המבקש על קביעות עובדתיות של בית-המשפט הנוגעות לגובה הפיצוי שנפסק לו בראשי הנזק השונים. לגופו של עניין, יצוין כי בית-המשפט קיבל את קביעתו של המומחה שמונה על-ידו, לפיה הצלקות מהן סובל המבקש – "אין הן נכנסות להגדרת צלקות מכוערות או מכאיבות", וקבע שאין הן מסבות לו נכות תפקודית. לא מצאנו כל עילה להתערב בקביעה זו. לא מצאנו ממש גם בטענתו של המבקש לעניין טיב נכותו עובר לתאונה והשפעתו על קביעת הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. טענותיו של המבקש אינן מעוגנות די הצורך בחומר הראיות, ואין להתעלם גם מהעובדה שבפועל, פרט לשנה אחת בה הועסק, לא עבד המבקש במשך כשלוש עשרה שנים לפני התאונה. משכך, אין מקום להתערב בקביעה שדי בסכום הגלובאלי של 30,000 ש"ח כדי לפצות את המבקש בראש נזק זה. בהקשר זה, אציין גם שמקביעותיהן של שתי הערכאות הקודמות עולה שהמבקש לא הציג תשתית ראייתית לטענות שבפנינו, שטענותיו סובלות מחוסר עקביות, ושמהימנותו אינה מאפשרת להעניק משקל רב לעדותו שלו.

כאמור, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.