פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4241/10
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. לוקר - אחזקה ושיפוצים בע"מ
2. חיים מונדרי
3. שיפר ביאטריס
נ ג ד
המשיבה:
ר.ו.ד. השקעות והשכרות בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 1780/09
מיום 26.4.10 שניתן על-ידי סגן הנשיא המר
בשם המבקשים:
עו"ד יניב י' ריבלס
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא המר)
בע"א 1780/09
מיום 26.4.10, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ערקובי) בא' 43826/08 מיום 16.3.09; באותו פסק דין נדחתה בקשת המבקשים להתגונן.
ב.
המבקשת 1 שכרה מאת המשיבה מבנה תעשיה ברעננה בהסכם שכירות מיום 1.4.05. המבקשים
3-2 ערבו למילוי כל התחייבויותיה של המבקשת על פי ההסכם. ביום 7.9.08 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר בגין דמי השכירות שלא שולמו, ועתרה לתשלום פיצוי מוסכם בשל הפרת ההסכם. המבקשים לא חלקו על חובם, אלא טענו לקיזוז כנגד הוצאותיהם בגין השקעותיהם במושכר, בידיעתה של המשיבה, וכי אין כל הוראה בהסכם המונעת קיזוז כזה.
ג.
בית משפט השלום קבע כי פרשנותם של המבקשים להסכם השכירות היא מרחיקת לכת ואינה עולה מתוך המוסכם. נקבע, כי מתוך טענות המבקשים עולה כי לא היתה הסכמה הנוגעת לקיזוז, וכי המבקשים לא הציגו
כל הסבר, מדוע הסכימו במסגרת פשרה, בתביעה קודמת, לשלם את מלוא התמורה בעבור דמי השכירות עד תום תקופת השכירות החוזית.
ג.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים וציין כי קיזוז היא טענה דיונית, שיש לבססה על זכות מהותית. הודגש,
כי הסכם השכירות אסר על המבקשת 1 לבצע שינויים ותוספות, אלא בהסכמה מראש של המשיבה; על עבודות מסוימות הוסכם בנספח להסכם ונקבע שם, כי השינויים והתוספות יהיו לרכושה של המשיבה, בכפוף לזכותה לדרוש את השבת המצב לקדמותו. נאמר, כי בקשת הרשות להגן מבוססת על הטענה, לפיה אין כל חיוב או הסכמה שהשינויים יהפכו רכושה של המשיבה ללא תמורה. טענה זו, כך נקבע, אינה יכולה להטיל חיוב כספי שלא הוסכם עליו, כמו גם הטענה כי בעלי המושכר היו מודעים להשקעה ואישרו אותה. לבסוף נקבע, כי הסכם הפשרה, והסכמתם של המבקשים לשלם את חוב דמי השכירות בתביעה הקודמת, ולמסור שיקים לכיסוי דמי השכירות, ללא התייחסות לטענת הקיזוז - אינם מתיישבים עם הגנתם בהליך זה.
ד.מכאן הבקשה הנוכחית. נטען בה כי בית המשפט המחוזי פסק בניגוד להלכה בע"א 3374/05
אוזן נ' בנק איגוד (לא פורסם) (להלן פרשת אוזן ), לפיה אין מקום לקבוע עובדות או להכריע במהימנות עדויות במסגרת בקשת רשות להתגונן; גם מי שבפיו הגנה דחוקה והסיכויים לדחיית תביעתו קטנים - יקבל רשות להתגונן. הודגש, כי תצהירם של המבקשים העלה טענות סדורות ועקביות, אשר לא ניתן היה להעלות מתוכן סתירות או פרכות. כן שגה בית המשפט, כנטען, בהתעלמו מתצהיר המבקש 2, שפירט את כל העובדות המבססות את הגנת המבקשים ועמד במבחנים שנקבעו בפסיקה.
ה.
בידוע כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מהמחלוקת הפרטנית שבין הצדדים להליך. במובהק אין המקרה שלפנינו בא
בגדרם של אלה, ותחום הוא כל כולו למחלוקת שבין הצדדים.
ו.
לעיצומם של דברים, כלל הוא, כי על נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן להידרש לפרטי טענת ההגנה שלו (ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265; ע"א 453/83 סולל בונה בע"מ נ' גרוסי עזאם , פ"ד לט(3) 20,24-23; ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד , פ"ד מה(3) 188, 200-199; זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין) (1995), 675). טענה זו, מטבעה, צריך שתהא כזאת שניתן לעגנה בעובדות המקרה. אכן, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם ברור כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והגנתו היא "הגנת בדים", אולם אם יש סיכוי כזה תינתן ככלל הרשות. בית המשפט השלום בחן את טענות המבקשים, נוכח מכלול החומר בפניו, ולא מצא הגנה לכאורה בפני תביעת המשיבה; בית המשפט המחוזי שב ונדרש אף הוא לטענות המבקשים ובחן אותן והן לא נתקבלו על דעתו. הדברים נבחנו איפוא בשתי הערכאות, ולאחר חקירת המבקש 2. אין הצדקה לרשות ערעור בגלגול שלישי. לעיצומם של דברים, אינני סבור כי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור החמירו עם המבקשים והטילו עליהם נטל הוכחה כבד מדי, שאינו הולם שלב זה. לעניין זה לא אוכל לקבל את טענת המבקשים כי בית המשפט פסק בניגוד להלכה בפרשת אוזן . באותה פרשה צוין כי בית המשפט, במסגרת ההחלטה האם לאפשר להתגונן, אינו רשאי - כאמור - לקבוע עובדות או להכריע במהימנות עדים, אלא על המבקש להוכיח אך הגנה לכאורה; על בית המשפט להניח שיש אמת בדברים, והוא אינו צריך להשתכנע שהטענות הנטענות בתצהיר אכן נכונות (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי
(מהדורה עשירית (2009), 403). נראה כי בענייננו בתי המשפט לא ביקשו לקבוע ממצאי מהימנות, אלא על פני הדברים ומטענות המבקשים עצמם, ובעיקר – לא רק – מתוך ניתוח הסכם השכירות (שלא צורף לבקשה הנוכחית), לא השתכנעו כי יש בסיס לטענותיהם לעניין זכות הקיזוז. מן החומר למדתי כי המבקשים מנהלים בבית משפט השלום תביעה נפרדת באותם נושאים המועלים בטענת הקיזוז (בית המשפט המחוזי אף סבר בשלב מסוים כי ראוי להמתין לסיומה), וכמובן איני מביע דעה באשר לה.
ז.
איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, י"ג בתשרי
תשע"א (21.9.10).
ש ו פ ט