רע"א 4273/00 בנבנישתי דני נ. כונס הנכסים הרשמי

1.המערער בע"א 4273/00 (להלן - המערער) והמערערת בע"א 4276/00 (להלן - המערערת) (ולהלן יחד - המערערים) היו נשואים זה לזו. הם התגרשו זה מזו בשנת 1989, אולם דרכיהם לא נפרדו, והם ממשיכים לנהל חיים משותפים יחד עם ילדיהם. ביום 17.4.00 פנו שניהם לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקשו, כל אחד בנפרד, שבית המשפט ייתן צו לכינוס נכסיהם, יעכב הליכים משפטיים המתנהלים נגדם, ויכריז עליהם פושטי רגל. עילת הבקשה היתה חובות כספיים משותפים של המערערים, לנושים שונים, בסך של למעלה ממליון ש"ח. חובות אלה, טענו המערערים, נוצרו כתוצאה מהפסדים בעסק ליבוא ויצוא סחורות שהמערער ניהל בשנים 1985 עד 1989, ועל אף מאמצים שעשו שניהם אין הם מסוגלים לפרוע חובות אלה. הליכי פשיטת הרגל נועדו לעכב הליכי הוצאה לפועל שהתנהלו נגדם, במסגרת למעלה מ30- תיקים שונים, בשל חובות אלה. בית המשפט המחוזי (הרשם עודד גרשון) ביקש לקבל את תגובת כונס הנכסים הרשמי לבקשות. באת-כוח כונס הנכסים הרשמי הגיבה בכתב, ביום 1.5.00, וטענה, בקיצור נמרץ, כי החובות של המערערים נוצרו, לא בדרך ובמועד המתוארים על ידם, אלא כתוצאה מהפסדים בעסק לשירותי ליווי שנוהל על ידי המערערת בשנים 1989 עד 2000. "מאחר והחובות נוצרו מעיסוק בלתי חוקי", הוסיפה ואמרה באת-כוח כונס הנכסים הרשמי, "אין סיכוי שינתן צו פשיטת רגל בגינם. לפיכך אין תכלית וטעם במתן צו הכינוס ועיכוב ההליכים בגינם". בית המשפט קיבל עמדה זאת. בשתי החלטות נפרדות, מיום 2.5.00, החליט בית המשפט, על יסוד הטיעונים בכתב, שלא לתת צו כינוס נכסים ולא לעכב את ההליכים, תוך הפנייה אל האמור בתגובות מטעם באת-כוח כונס הנכסים הרשמי.

ביום 8.5.00 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בחיפה ערעורים על ההחלטות של רשם בית המשפט מיום 2.5.00, וצירפו אליהם בקשות לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעורים. בתגובות לבקשות אלה הודיעה באת-כוח כונס הנכסים הרשמי לבית המשפט כי היא מסכימה לעיכוב ההליכים, אך הוסיפה כי, לדעתה, הערעורים על החלטות הרשם צריכים היו להיות מוגשים לבית המשפט העליון ולא לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופט ג' גינת) קיבל את הטענה, והחליט, ביום 21.5.00, למחוק את הערעורים ואת הבקשות לעיכוב ההליכים.

לאור זאת הגישו המערערים לבית משפט זה, ביום 14.6.00, ערעורים על החלטות הרשם הדוחות את בקשותיהם לצו כינוס נכסים ולעיכוב ההליכים. הם טוענים בערעורים, ראשית, שהרשם טעה בכך שאימץ את עמדת כונס הנכסים הרשמי לגבי דרך יצירת החובות בלי לאפשר להם לסתור עמדה זאת ולהוכיח כי החובות אכן נובעים מעסקי המסחר של המערער; ושנית, שגם אם החובות היו נוצרים, כטענת כונס הנכסים הרשמי, מעיסוק במתן שירותי ליווי, עדיין אין בכך כדי לשלול את תחולת דיני פשיטת הרגל על חובות אלה. בד בבד עם הגשת הערעורים הגישו המערערים את הבקשות המונחות לפני, לסעד זמני המעכב, עד ההכרעה בערעורים, את כל הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים נגדם.

2.באת-כוח כונס הנכסים הרשמי הגיבה על הבקשות. בתגובות, שהוגשו ביום 19.7.00, היא מתנגדת לעיכוב ההליכים. היא מבססת את התנגדותה על כך שאין לערעורים סיכוי של ממש להתקבל, ומוסיפה ומבארת מדוע: במהלך השנים בהן נצטברו החובות לא עשו המערערים מאמץ של ממש לפרוע חובות אלה, המשיכו לחיות ברמת חיים גבוהה, ניסו להתחמק מנושים, ואף העלימו מכונס הנכסים הרשמי מידע באשר להיקף הכנסותיהם והוצאותיהם. כל אלה עולים, לדעת באת-כוח כונס הנכסים הרשמי, כדי חוסר תום לב, שדי בו להביא לדחיית בקשה לפשיטת רגל כאמור בסעיף 18ה(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם1980-.

העמדה שהוצגה על ידי כונס הנכסים הרשמי בפני בית משפט זה מעוררת קושי. הקושי נובע מהעדר התאמה בין הטעמים, המוצגים כעת על ידי כונס הנכסים הרשמי להצדקת ההחלטות של בית המשפט המחוזי שלא לתת למערערים צו כינוס, לבין הטעמים שכונס הנכסים הרשמי הציג בפני בית המשפט המחוזי עובר למתן ההחלטות. כאמור, בפני בית המשפט המחוזי לא טען כונס הנכסים הרשמי אלא זאת, שמקור החובות (עיסוק בלתי חוקי במתן שירותי ליווי) מונע את השימוש בדיני פשיטת הרגל. הוא לא טען את שהוא טוען בתגובות לבקשות המונחות לפני, לאמור, שאין מקום לפשיטת רגל בשל העדר מאמץ כן מצד המערערים להקטין את החובות, בשל רמת החיים הגבוהה של המערערים או בשל העלמת מידע על ידי המערערים. ממילא, בית המשפט המחוזי לא ביסס ולא יכול היה לבסס את החלטותיו על טעמים אלה. במצב כזה, כאשר כונס הנכסים הרשמי נזקק להגן על ההחלטות של בית המשפט המחוזי על יסוד טענות (עובדתיות) שלא נטענו בפני בית המשפט, ובית המשפט לא קבע כל ממצא לגביהן, אין בידי לשלול את סיכויי הערעורים.

3.גם אם סיכויי הערעורים אינם מבוטלים, עדיין אין בכך כדי לחייב מתן סעד זמני המעכב הליכים במסגרת ערעורים אלה. כדי לתת סעד כזה יש לשכנע את בית המשפט בקיומו של טעם מיוחד למתן הסעד, ולהוכיח לבית המשפט כי עיכוב ההליכים לא יסב לאדם או לגוף אחר נזק העולה על הנזק הצפוי למערערים כתוצאה מהמשך מיידי של ההליכים. ראו בש"א 2966/96 (ע"א 2965/96) עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 614-613. האם דרישות אלה מתקיימות בנסיבות המקרה הנדון? כדי להשיב על השאלה צריך, קודם לכל, לדעת מיהם הנושים שנקטו נגד המערערים בהליכי ההוצאה לפועל שעיכובם מתבקש כעת, ולשמוע את אשר בפיהם של אותם נושים בנוגע לעיכוב ההליכים. אולם המערערים לא צירפו נושים אלה כמשיבים לבקשות ולא מסרו לבית המשפט פרטים כלשהם אודותם. כיוון שבית המשפט אינו יודע מיהם אותם נושים, אין בידיו אפשרות לאמוד את הנזק הצפוי להם בהשוואה לנזק הצפוי למערערים. מכל מקום, ללא מתן הזדמנות מוקדמת לנושים אלה להציג את טענותיהם, אין לבית המשפט אפשרות לתת צו הפוגע בהם בדרך של עיכוב הליכים שננקטו על ידם. עמד על כך השופט חשין בבש"א 2496/92

ברנמילר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם), בה נדונו נסיבות הדומות למקרה הנדון:

"משנדחתה בקשתם של המערערים בבית משפט קמא [למתן צו כינוס נכסים], שוב אין כונס הנכסים הרשמי מייצג את נושיהם. והנה, צו עיכוב כי אתן, פגיעתו תהיה, בראש ובראשונה, באותם נושים שאינם מיוצגים לפניי ואף את תגובתם לבקשה לא ידעתי. מה צדק הוא, איפוא, כי אתן צו בלא שאלה יוזמנו לדין?"

4.לאור האמור, ניתן היה לדחות את בקשת המערערים על אתר, ולהתיר המשך מיידי של הליכי ההוצאה לפועל נגדם. יחד עם זאת, בהתחשב בסיכויי הערעורים ובהסכמה שניתנה על ידי כונס הנכסים הרשמי בפני בית המשפט המחוזי לעיכוב ההליכים עד להכרעה בערעורים, נראה לי כי ראוי, ולו לפנים משורת הדין, שההליכים נגד המערערים יעוכבו גם על ידי בית משפט זה למשך תקופה קצרה, בתנאי שהדיון בערעורים עצמם יוקדם ויתקיים במהלך תקופה זאת.

בהתאם לכך, מזכירות בית המשפט מתבקשת להעביר מיד את שני התיקים אל הרשמת של בית המשפט לצורך מתן החלטה בבקשות של המערערים לפטור אותם מהפקדת ערבון, ולאחר השלמת הליכי הערבון לקבוע את הערעורים לדיון בפני הרכב במהלך חודש ספטמבר שנה זו. המזכירות מתבקשת גם, בד בבד עם קביעת מועד הדיון, להעביר את הערעורים לצורך מתן צווים על סיכומים בכתב תוך התחשבות במועד הדיון שייקבע. הליכי ההוצאה לפועל נגד המערערים יעוכבו עד למועד הדיון שייקבע.