רע"א 4276/01 יעקב רובין, עו"ד נ. הועדה המקומית לתיכנון ובניה גליל מזרחי

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית-משפט השלום בטבריה, ובוטל חיובה לפצות את המבקש, מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, בסכום של 413,560 ש"ח, בגין פגיעה במקרקעיו שהסבה תוכנית מיתאר מקומית.

בקבלו את ערעורה של המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי, שכיום לא ניתן עוד להעריך את שווי הנכס על-פי התכנית הישנה, ומכאן שלא עלה בידי המבקש להוכיח כי התכנית החדשה פגעה בו. טעמו לכך היה כי נכס המקרקעין של המבקש היה (ועודנו) בלתי מנוצל, וכי התכנית הישנה מעוררת סימני שאלה רבים ביחס לזכויות הבנייה שהיו מוקנות לו על-פיה. בהתאם לתנאי התכנית, היו סימני השאלה אמורים להיפתר על-ידי רשויות התכנון, אילו הוגשה להן בקשה לקבוע את התכליות המותרות לבנייה בנכס; אלא שבקשה כזו לא הוגשה. בית המשפט המחוזי ציין, כי בקביעותיו אלה אין הוא חולק על ממצאיה ה"שמאיים" של המומחית אשר מונתה על-ידי בית-משפט השלום, אלא אך על הפרשנות המשפטית שניתנה על-ידה להוראות התכנית הישנה.

המבקש טוען, כי עניינו מעורר מספר שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי: ראשית, האם בעל מקרקעין שלא ניצל את זכויות הבנייה בחלקתו אינו יכול לתבוע פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (שהרי, אליבא דבית המשפט המחוזי, אין באפשרותו להוכיח את ערך נכסו על-פי תכנית קודמת)? שנית, האם ניתן לפסוק בערעור על סמך טענות צד המהוות שינוי חזית, ואשר נטענו לראשונה רק בשלב הסיכומים? ושלישית, כלום די בגישה פרשנית שונה של ערכאת הערעור כדי לבטל חוות-דעת של מומחה שמונה על-ידי הערכאה הדיונית, ואשר אומצה על-ידיה, מבלי להצביע על "שגיאה גסה" שנפלה בה? ומהן תוצאות ביטולה של חוות-דעת כזו, בהיעדר כל חוות-דעת אחרת המונחת לפני ערכאת הערעור?

עיינתי בטענות המבקש ובתגובת המשיבה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי לא התיימר לקבוע כלל שלפיו בעל מקרקעין בלתי מנוצלים אינו יכול להוכיח את שווי נכסו לעניין סעיף 197 לחוק. כל שקבע בית המשפט הוא כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בשל ניסוחה הבעייתי של התכנית, בשל סיווגו המסוים של הנכס ובשל אי הגשת בקשה מתאימה לרשויות במועד הרלוונטי, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי שווי זכויות הבנייה בנכס על-פי התכנית הקודמת היה גדול משוויין על-פי התכנית החדשה. בין אם צדק בית המשפט בקביעה זו ובין אם טעה, אין בשאלת פרשנותה של התכנית הישנה, אשר עברה מן העולם, כל חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. הוא הדין, וביתר שאת, באשר לטענתו השניה של המבקש. בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לעניין שינוי החזית הנטען, והשאלה אם בפועל סטה מן ההלכה הפסוקה בנושא זה אינה מצדיקה מתן רשות-ערעור, מה גם שלטענת המשיבה, אף המבקש עצמו חטא בשינוי חזית. באשר לטענה השלישית, הרי שבצדק ציין בית המשפט המחוזי כי התערבותו בחוות-דעתה של המומחית הייתה אך בשאלות משפטיות הנוגעות לפרשנות הוראות התכנית. פשיטא שלהכרעה בשאלות אלה לא נזקק בית המשפט לחוות-דעת מומחה; ונמצא כי השאלה אם ראוי לערכאת ערעור להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי מומחה שמונה על-ידי הערכאה הדיונית, כלל אינה מתעוררת בפרשתנו.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה את הוצאותיה בסך 10,000 ש"ח.