רע"א 4295/17 שתיוי דרור נ. א.ר שיווק ופיתוח פלוס בע"מ

1.

המבקש הוא הבעלים של אתר אינטרנט בשם "אמסייל". ביום 30.11.2011 התקשר עם המשיבה, חברה העוסקת בבניית אתרים באינטרנט, בהסכם שכירות לפיו ניתנה למשיבה זכות השימוש הבלעדי באתר למשך שנה, עם אופציה לשנה נוספת, בתמורה לסכום חודשי של 7,000 ₪. במסגרת ההסכם הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תוכל לעצב ולעדכן את תוכן האתר כראות עיניה, ובנוסף תהיה מחויבת לספק לפחות 10 מאמרים בחודש (כשהכוונה היא למאמרים העוסקים בבניית אתרים באינטרנט על מנת שאלה יתפרסמו כחלק מהתוכן הקיים באתר). כן הוסכם כי המבקש ידאג לקידום "האורגני" של האתר. עוד נקבע בהסכם כי ההסכם יעמוד בתוקפו כל עוד דירוג האתר יהיה במקומות 1 עד 4 לפי מילות חיפוש מסוימות.

2.

כעבור ימים ספורים מעת שהחלו הצדדים בפעילות לפי ההסכם, ירד דירוגו של האתר בתוצאות החיפוש במנוע החיפוש Google . כיוון שדירוגו הגבוה של האתר עמד ביסוד ההתקשרות בין הצדדים, הוחלפו בין הצדדים התכתבויות שונות בנושא, ואף נערכה פגישה. בסופו של יום, לאחר 18 ימי פעילות משותפת חסם המבקש את כניסתה של המשיבה למערכת ניהול האתר וביצע שינויים בדף הבית. מהלך זה נעשה באופן חד-צדדי מבלי שניתנה למשיבה שהות כלשהי.

3.

לאחר שפניות מצד המשיבה להשיב את המצב לקדמותו נענו בשלילה, הגישה המשיבה תביעה בעילה של הפרת חוזה לבית משפט השלום בראשון לציון. בתביעתה עתרה המשיבה לקבל פיצויים בעבור אבדן הרווח שספגה כתוצאה מהפרתו של ההסכם.

4.

בית משפט השלום (השופטת ד"ר א' סורוקר ) קיבל את התביעה בחלקה. בפסק דין מפורט ומעמיק, נקבע כי המבקש הפר את ההסכם, וכי היה עליו להודיע למשיבה בזמן אמת על הנזקים שנגרמו לו לטענתו, במטרה לאפשר לה לתקנם בתוך פרק זמן סביר. בהקשר זה הודגש, כי גם אם המבקש סבר שההסכם פקע מכוח תנאי מפסיק (בשל העובדה שבהסכם נקבע כי הוא יישאר בתוקפו כל עוד דירוג האתר יהיה במקומות 1 עד 4 לפי מילות חיפוש מסוימות, כמתואר), היה עליו להודיע על כך מראש למשיבה. לצד זאת, נקבע כי המשיבה נושאת באשם תורם להפרה החוזית, שכן היא כשלה בניהול התוכן ובעיצוב האתר ואף פעלה באופן כוחני כלפי המבקש לאחר שירד הדירוג של האתר. אשמהּ התורם הוערך על ידי בית המשפט בשיעור של 20%.

אשר לנזק. בית המשפט התרשם מחוות דעת מטעם המבקש ומטעם המשיבה, והעמיד את סכום אבדן הרווח, לאחר ניכוי ההוצאות, והתחשבות בחלק היחסי שלו אחראי המבקש, על סך של 76,480 ₪. בית המשפט עשה כן לאחר שניתח באופן מעמיק את טענות הצדדים, הנתונים וחוות דעת המומחים.

5.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי חזרה בה המשיבה מן הערעור, ואילו המבקש העמיד את ערעורו על גובה הנזק בלבד. בית המשפט (השופטים מ' נד"ב , ב' טולקובסקי ו- א' פורג ) שמע את טענות הצדדים ביחס לערעורו של המבקש והחליט לדחות אותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לצד זאת התייחס בית המשפט לטענת המבקש כי בית משפט השלום לא התייחס לחובה להקטין את הנזק מצד המשיבה, ודחה אותה. בית המשפט קבע כי הגם שלא נמצאה בפסק דינו של בית משפט השלום התייחסות מפורשת לסוגיה, הרי שבית המשפט היה ער לעובדה שהמשיבה פעלה באמצעות שלושה אתרים אחרים לצורך גיוס לקוחות, וכן כי בקביעת גובה הפיצוי לא התחשב בית המשפט באופציה שעמדה למשיבה להאריך את ההסכם; כך שבשורה התחתונה אין מקום להתערבות בקביעת גובה הנזק.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה טען המבקש לשורת טעויות שנפלו בפסק דינו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את זה הראשון. בין היתר נטען לכך שבית המשפט פירש לא נכון את ההסכם בהתייחס לתנאי המפסיק; כי ייחוס האשם התורם למשיבה לקה בחֶסר וכי היה על בית המשפט לקבוע אשם תורם בשיעור של לפחות 80%; כי בית משפט השלום לא ניתח את חובתה של המשיבה להקטין את נזקה; וכי בחוות הדעת של מומחה המשיבה נפלו טעויות שונות ולא היה מקום לפסוק בהתאם לחוות דעת זו.

7.

המשיבה מצדה טענה כי דין הבקשה להידחות, הן משום שאין היא עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והן לגופם של דברים. בין יתר הטענות נטען כי המבקש אינו רשאי לעתור כנגד קביעות במישור האחריות לאחר שהוא צמצם את ערעורו בבית המשפט המחוזי לשאלת הנזק בלבד.

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית החורגת מן הענין הישיר של הצדדים להליך, ולפיכך היא אינה עומדת באמות המידה שהותוו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". יצוין כי גם בבקשה לא נטען כי במקרה דנן מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית כלשהי, ולמעשה הטענות בבקשה מתייחסות, רובן ככולן, לטעויות שנפלו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות.

9.

אף על פי כן, הענין היחיד שסברתי כי אפשר שהוא מגלה עילה למתן רשות ערעור - ובהתאם הוריתי על הגשת תשובה מטעם המשיבה שתתייחס גם לענין זה - הוא הטענה בדבר חובת הקטנת הנזק. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בפסק דינו של בית משפט השלום לא הייתה התייחסות מפורשת לענין. טענת המבקש בהקשר הזה הייתה כי המשיבה לא הוכיחה שהיא נקטה פעולות סבירות להקטין את הנזק, כמו מציאת אתר חלופי, וכי בנוסף המשיבה הפנתה את משאביה לאפיק פרסומי אחר שהניב לה רווח שעלה על הרווח שהייתה צפויה לקבל כתוצאה מההתקשרות עם המבקש. עם זאת, כפי שיובהר להלן, בסופו של דבר, לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתשובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי אין בנמצא עילה למתן רשות ערעור במקרה זה.

10.

בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקש בדבר העדר התייחסות לחובה להקטנת נזק ודחה אותה. בפסק הדין בערעור נקבע כי בית משפט השלום היה ער לכך שהמשיבה פעלה באמצעות שלושה אתרים אחרים (כלומר, באפיקים נוספים ללא קשר להתקשרותה עם המבקש ), וכי בנוסף בקביעת גובה הפיצוי, שנפסק על דרך ההערכה, לא התחשב בית המשפט באופציה שהייתה למשיבה להאריך את ההסכם. בהתאם לא ראה בית המשפט להתערב בקביעות בית המשפט ובהערכת גובה הנזק.

11.

המשיבה בתשובתה התייחסה לטענת המבקש. נטען כי הטענה לפיה המשיבה הפנתה את משאביה לאפיק פרסומי אחר היא לא יותר מאשר ספקולציה, אשר הועלתה לראשונה בסיכומי המבקש בבית משפט השלום, וכי היא לא התלבנה בחקירה הנגדית של עדי המשיבה. לגופם של דברים נטען כי אין בטענה ממש, שכן האפיק הפרסומי האחר הנטען הוא למעשה פעילותה של המשיבה באמצעות אתרים אחרים שניהלה לפני ההתקשרות עם המבקש, וברי כי רווחיה מאתרים אלה אינם בעלי זיקה להפסקת ההתקשרות עם המבקש באופן שהקטין את הנזק שנגרם לה. עוד נטען, כי המשיבה ניסתה לפעול באמצעות פרסום באתרים אחרים אך הניסיון התברר כבלתי משתלם כלכלית.

12.

הנה כי כן, בנסיבות המקרה דנן אין בטענה לפיה בית משפט השלום התעלם מהחובה של המשיבה להקטין את הנזק כדי ליתן למבקש רשות ערעור. גם אם במקרה אחר ניתן לראות בהתעלמות שכזו משום עיוות דין - ואיני מביע דעתי כי כך ראוי בכל המקרים; כל מקרה ונסיבותיו - הרי שבמקרה דנן ערכאת הערעור התייחסה לסוגיה, וקבעה, למעשה, כי באי ההתייחסות לטענה מצדו של בית משפט השלום לא נגרם עיוות דין. למקרא פסקי הדין וטענות המשיבה, גם להתרשמותי לא ניתן לומר כי למבקש נגרם עיוות דין בהקשר זה, לא כל שכן עיוות דין חמור.

13.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, כי העובדה שהכנסות המשיבה גדלו לאחר שההתקשרות עם המבקש נכשלה, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על כך שהמשיבה הפנתה משאבים לאפיק אחר כחלק מחובתה להקטין את נזקה . לא כל פעולה של צד שנפגע מהפרה ניתן לסווגה כפעולה שנועדה להקטין את הנזק; ונדרש להוכיח קיומה של זיקה עניינית בין הפעולה לבין ההפרה (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - תרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 374-370 (2009)). המבקש לא עמד בנטל זה במקרה דנן ומכאן שבדין נדחתה טענתו.

14.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪.