רע"א 4298/98 חיה כץ נ. דוד פישמן

בעלה של המבקשת מס' 1 (להלן: האלמנה) ואביהם של המבקשים מס' 5-2 (להלן: הילדים) נהרג בתאונת דרכים בגיל צעיר. בעקבות זאת התארגן מערך נרחב של התרמת כספים עבור האלמנה והילדים. בשלב מסוים הפכו המשיבים לאחראים על מערך התרומות ועל החזקת הכספים שנאספו במסגרת זו.

בין האלמנה לבין המשיבים התגלעו חילוקי דעות באשר לאופן השימוש בכספים שנאספו. לטענת האלמנה, בשלב מסוים החליטו המשיבים שלא להעביר אליה את הכספים ולייעדם לשימושים אחרים. בעקבות זאת הגישו המבקשים תובענה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שבה נטען כי המשיבים משמשים כנאמנים על הכספים שנאספו לטובת האלמנה והילדים. המבקשים עתרו איפוא להוצאת צו מניעה אשר יאסור על המשיבים-הנאמנים לבצע כל פעולה בכספים שנאספו. כמו-כן ביקשו הם כי האחריות על הכספים תעבור לידי נאמנים אחרים שימונו על-ידי בית-המשפט, וכי המשיבים יעבירו לידי הנאמנים החדשים את הכספים שנאספו וימסרו להם דו"ח מפורט באשר לפעולות שבוצעו בכספים אלה עד כה. בכתב התביעה הועמד סכום התביעה, לצורכי אגרה, על סך של 900,000 ש"ח.

לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן העלו המשיבים טענה מקדמית, לפיה על-פי הסכום שעליו הועמדה כאמור התובענה, בית-המשפט המוסמך לדון בה הינו בית-משפט השלום. טענתם העיקרית של המבקשים בתגובה לטענה זו של המשיבים הייתה כי סמכות הדיון בתובענה נתונה לבית-המשפט המחוזי הואיל ומדובר בתובענה שעניינה נאמנות, אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית-המשפט המחוזי מכוח סעיף 37 לחוק הנאמנות, תשל"ט1979- (להלן: החוק).

בית-המשפט המחוזי (השופט עוני חבש) קיבל את טענתם המקדמית של המשיבים והורה על העברת התובענה לבית-משפט השלום בירושלים. וכך, בין השאר, קבע בית-המשפט בהחלטתו:

לדעתי, לא מדובר כאן בנאמנות כלל ועיקר. מדובר כאן באנשים אשר התארגנו למען מטרה מסוימת שהייתה בעיניהם, בשעתו, מטרה ראויה לגייס כספים למענה. משהוברר להם כי מטרה זו איננה עוד, בחרו להחזיר כספי התרומות לתורמים, ואין [למבקשים] כל עילה לדרוש את הכספים הנ"ל, בעילת קיום נאמנות. באמרת אגב אומר, שקיים בלבי חשש שבהגשת התביעה עצמה קיים שמץ של חוסר תום לב מטעם [המבקשים] אשר מבקשים לקבל כספים שלא מגיעים להם ומנצלים את טוב לבם של האחרים. אין ספק כי המטרה העיקרית של [המבקשים] היא לקבל את הכספים שנאספו, ואין חולק כי סכום זה נופל בערכו מגבול סמכות בית משפט זה... מכל המקובץ עולה, כי מצד אחד, לא מדובר בנאמנות מכל סוג, ומצד שני, הסכום הוא בתחום סמכותו של בית משפט השלום.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, שבה חזרו המבקשים על עיקר טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ערעור זה בדין יסודו. מתיאור עובדות המקרה עולה בבירור כי עילת התביעה העיקרית של המבקשים - כפי שאף נכתב בכתב התביעה - היא העילה המבוססת על קיומה של נאמנות, שבה משמשים המשיבים כנאמנים והאלמנה והילדים הם הנהנים. מכאן, שהשאלות המשפטיות המרכזיות העומדות לדיון במסגרת התובענה הן השאלות אם אמנם נוצרה נאמנות שכזו מכוח סעיף 2 לחוק ומה היו תנאיה.

כידוע, זהותו של בית-המשפט בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הנטען בכתב התביעה. ככלל, נקבעת הסמכות העניינית על-פי הסעד המבוקש בכתב התביעה, וזאת להוציא מקרים שבהם נקבע בחוק ספציפי כלשהו כי הסמכות העניינית תוכרע על-פי מבחן מהותי יותר המתייחס לתוכן התובענה, קרי למהות הסכסוך ולעילות הנטענות במסגרתו.

בענייננו קובע סעיף 37 לחוק כי:

"בית המשפט המוסמך לפי חוק זה - למעט הליכים לפי סעיף 31 - הוא בית המשפט המחוזי".

מנוסחו הרחב של הסעיף עולה איפוא כי זהו אחד המקרים שבהם מוקנית לבית-המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון בכל פנייה שעילתה בחוק הנאמנות (פרט להליכים פליליים לפי סעיף 31 לחוק), יהיו סכום התובענה והסעד הנתבע במסגרתה אשר יהיו. זאת, לרבות פניות שבהן השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם היווצרותה של נאמנות ותנאיה. ראו שלמה כרם, חוק הנאמנות, תשל"ט1979-

(מהדורה שלישית, תשנ"ה), בע' 558.

הואיל וכאמור, השאלות המרכזיות בתובענת המבקשים הן עצם היווצרותה של הנאמנות ותנאיה, הרי שהסמכות הייחודית לדון בתובענה זו נתונה לבית-המשפט המחוזי. אין לקבל איפוא את קביעתו המקדמית של בית-המשפט המחוזי, לפיה כלל לא נוצרה נאמנות במקרה זה - קביעה, אשר הכריעה למעשה בחלק ניכר מעילות התובענה עוד לפני שנשמעו ראיות בעניינן.

לפיכך אני מבטלת את החלטתו בית-המשפט המחוזי ומורה כי הדיון בתובענה יתקיים בפניו. לאור הדעות שהביע השופט חבש בהחלטתו לגוף התובענה אין מנוס מלהורות כי הדיון בתובענה יתקיים בפני שופט אחר של בית-המשפט המחוזי בירושלים.

הערעור התקבל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בערעור זה בסך 10,000 ש"ח.