רע"א 432/99 ג.י.רום יזמים בע"מ נ. THYSSEN AFZUGE GMGH

1.המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בחיפה תובענה כנגד המשיבה 1 (להלן: המשיבה), שהיא חברה הרשומה בגרמניה. יחד עם כתב-התביעה הגישה המבקשת בקשה למתן היתר להמצאתו אל מחוץ לתחום השיפוט, בהתאם לתקנות 501-500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.

רשם בית-המשפט המחוזי (השופט עודד גרשון) נעתר לבקשה במעמד צד אחד, והתיר להמציא את כתב-התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט.

2.המשיבה הגישה בקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. עיקר טענתה היה, כי בין הצדדים נחתם הסכם בוררות, ומכיוון שממילא צפוי כי בשל כך יעוכבו הליכי התובענה שהוגשה לבית-המשפט, הרי שאין כל טעם במתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשלב זה.

בקשת המשיבה נדחתה על-ידי הרשם, שהותיר על כנה את החלטתו המקורית לאפשר את ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. נקבע, כי המסגרת הדיונית של בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אינה המסגרת הנכונה לדיון בשאלת תחולתו של הסכם הבוררות ולהפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט ביחס לעיכוב ההליכים. שכן, טענת המשיבה לעיכוב הליכים בשל הסכם הבוררות ראויה להיבחן בשלב מאוחר יותר, לאחר שתוגש על-ידיה בקשה פורמלית ומסודרת בעניין זה, שבגדרה אף תונח בפני בית-המשפט תשתית עובדתית כנדרש ויישמעו טענות הצדדים לגוף העניין.

3.על החלטה זו ערערה המשיבה בפני בית-המשפט המחוזי. בגדר ערעורה טענה המשיבה, כי אף אם הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים אינו שולל מעיקרו את סמכות השיפוט של בית-המשפט, הרי שאין כל סיבה המונעת מבית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ביחס לעיכוב הליכי התביעה כבר בשלב שבו נידונה הבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. בהקשר זה הוסיפה המשיבה וטענה, כי לגוף העניין לא הצביעה המבקשת על כל נימוק שבעטיו על בית-המשפט לסרב לעכב את ההליכים במקרה זה.

בתשובתה לערעור טענה המבקשת, בין היתר, כי יש להתיר את ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, הואיל ואף אם יעוכבו ההליכים בשל הסכם הבוררות, עדיין יש מקום לכך שבית-המשפט יעמוד ב"רקע" הבוררות ויפקח על הליכיה בהתאם לסמכויות המוקנות לו בחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות). עוד טענה המבקשת, כי לשם כך על בית-המשפט לרכוש מראש את הסמכות לדון בעניין, וזאת מכוח המצאה של כתב-התביעה העיקרי אל מחוץ לתחום השיפוט.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד"ר דן ביין) קיבל את ערעור המשיבה, וקבע כי אף אם מתמלאים התנאים הקבועים בתקנות להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, הרי שאין לתובע זכות קנויה לקבל את היתר ההמצאה ולבית-המשפט שמור שיקול-דעת לסרב לבקשה למתן ההיתר, כאשר נראה לו כי לא יהיה זה צודק להביא את העניין בפני בית-משפט בארץ. כך, למשל, אין טעם להטריד ללא צורך נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט, כאשר ברור מראש כי מדובר בהליך סרק, שבו, מצד אחד, אומנם יקנה בית-המשפט סמכות לדון בתובענה, אך מאידך ייקבע כי אין מקום לדון בתובענה מטעם זה או אחר. לפיכך סבר בית-המשפט, כי במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט בגדר בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, רשאי הוא לשקול גם אם יש טעם בהמצאה כאשר ברור כי ההליכים בתובענה יעוכבו בסופו של דבר בשל הסכם בוררות שנחתם בין הצדדים.

אף טענת המבקשת בדבר הצורך בפיקוח בית-המשפט על הליכי הבוררות נדחתה. בהקשר זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי אם לבסוף תתקיים בוררות בחו"ל, הרי שאין כל הצדקה לכך שדווקא בית-משפט ישראלי יפקח על בוררות זו, והדבר אף יעמוד לכאורה בניגוד לכוונתם המקורית של הצדדים בהסכם הבוררות.

על-כן קבע בית-המשפט המחוזי כי יש להשיב את הדיון בבקשה לרשם, על-מנת שזה ישמע ראיות וטיעונים בנוגע לשאלת עיכוב ההליכים, ואם ימצא לנכון כי יש לעכב את ההליכים בשל הסכם הבוררות, יבטל את החלטתו המתירה את ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט.

4.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגדרה תמכה המבקשת את יתדותיה בהחלטתו של הרשם, ושבה על הטענות שטענו בפני בית-המשפט המחוזי. המשיבה, מצידה, טענה כי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

5.דין הבקשה להידחות על הסף. סמכותו של בית-המשפט להתיר המצאה של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט התפרשה בפסיקה כסמכות שבשיקול-דעת בית-המשפט. ראו יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בע' 241, והאסמכתאות שם. בהקשר זה מקובלת עלי איפוא במלואה עמדתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה בגדר הדיון בבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אין כל סיבה שלא לבחון גם את שאלת עיכוב ההליכים עקב קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, ועניין זה צריך להוות נדבך נוסף בשיקול-דעתו של בית-המשפט בהכריעו בדבר מתן היתר ההמצאה.

יש לדחות אף את טענת המבקשת בדבר הצורך בפיקוח מראש של בית-המשפט על הליכי הבוררות בדרך של המצאת כתב התביעה העיקרי למשיבה. בעניין זה עולים הדברים הבאים מתשובת המשיבה: ראשית, המשיבה מכירה באופן עקרוני בכך שאף אם הבוררות בין הצדדים תתנהל בחו"ל ייתכנו מצבים שבהם יהיו הצדדים זקוקים להוראות או לצווים של בית-משפט ישראלי דווקא. ראו גם סעיף 39א לחוק הבוררות: ע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' CENT OR S.A.R.L. , פ"ד מב(3) 201. שנית, עמדתה של המשיבה היא כי המצאת כתב התביעה העיקרי מראש למשיבה אינה מהווה תנאי להמצאת בקשות עתידיות אליה תוך כדי ניהול הבוררות. ובלשונה של המשיבה:

אם תמצא [המבקשת] לנכון להגיש בקשה כלשהי לבית משפט ישראלי בעניין הבוררות... לא תהיה כל מניעה להמציא בקשה זו למקום מושבה של [המשיבה] בגרמניה ולכפות עליה בדרך זו להתייצב בישראל לדיון באותה בקשה. כך מורה תקנה 500 לתקנות סד"א, העוסקת בהמצאת כל "כתב בי-דין" מחוץ לתחום השיפוט, ולא רק בהמצאת כתבי תביעה, וראה עוד ההגדרה הרחבה של מונח זה בתקנה 1 לאותן תקנות. סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בבקשה כזו, שתוקנה לו באמצעות המצאתה ל[משיבה], אינה תלויה בהמצאת כתב התביעה העיקרי ל[משיבה]...

על יסוד עמדה זו של המשיבה אני דוחה איפוא את טענת המבקשת בדבר הצורך בפיקוח מראש של בית-המשפט על הליכי הבוררות.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בבקשה זו בסך 10,000 ש"ח.