רע"א 4434/12 חזי צוריאל נ. בנק אוצר החייל -סניף אריאל

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד"ר מרזל) מיום 23.5.12 בתיק רת"ק 44874-02-12, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (השופט פרייז) מיום 8.2.12 בתיק ת"ק 18099-08-11, שבו נדחתה תביעתו של המבקש לסעד כספי. עניינו של ההליך בטענת המבקש, כי המשיבים הטילו עיקול שווא על חשבון הבנק שלו – שהתנהל בסניפו של המשיב 1 – וכתוצאה מכך, נגרמו לו במשך שנים נזקים רבים, לרבות עגמת נפש.

רקע והליכים

ב.

המבקש תבע בבית המשפט לעניינים מקומיים סך 23,500 ₪. כתב התביעה עסק במחדלים, כך נטען, של המשיב 1 (סניף בנק), ועיקרם אי הנפקת כרטיס אשראי על שמו של המבקש. לפי כתב התביעה, הסיבה לסירוב הייתה עיקול על חשבון הבנק של המבקש (בסך 3,318 ₪). המבקש טען, כי מדובר בעיקול שווא ישן שבוטל מזה שנים. עוד נטען, כי המבקש נלכד בין הפניותיהם החוזרות של המשיב 1 והמשיבה 2, המעבירים כל אחד בתורו את האחריות לאי הסרת העיקול. כתוצאה מ"טרטור" זה נגרמו למבקש, לטענתו, נזקים הכוללים, בין היתר, חוסר יכולת להוציא כרטיס אשראי, אילוץ המבקש להשתמש בחשבונות בנק של קרובי משפחה, הפסד הטבות ועגמת נפש. בית המשפט בדרגה הראשונה דחה את התביעה משורה של נימוקים. בין היתר

הוטעם, כי המבקש לא הצליח להצביע על מקור חוזי המקים חובה לבנק להנפיק עבורו כרטיס אשראי; וכי החלטת המשיב 1 והשיקולים שהביא בחשבון היו סבירים ולא סטו מ"סטנדרט" התנהגות ראוי בנסיבות. צוין, כי בכל הנוגע לנזק לכאורה שנגרם למבקש, "מוטלת עליו חובה להקטין את נזקו. במקרה זה, באפשרותו של התובע היתה כל העת היכולת לפנות לגופים פיננסיים אחרים, בין בנקים ובין חברות אשראי..." (פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, מיום 8.2.12 עמ' 7). יצוין כי בית המשפט לעניינים מקומיים מחק את המשיבה 2 עקב אי הסכמתה של המדינה להתדיינות (סעיף 136(א)(3) לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון) תשמ"א-1981, שלפיו צד לדיון בהליכים אזרחיים בבית המשפט לעניינים מקומיים באיזור לא יהא אלא מפקד כוחות צה"ל, מתישב או (ס"ק(3)) "מי שהסכים להיות צד לדיון" – והמדינה לא הסכימה).

החלטת בית המשפט המחוזי

ג.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נדחתה ביום 23.5.12. בפני בית המשפט המחוזי טען המבקש, כי בית המשפט לעניינים מקומיים לא התייחס לטענותיו בדבר הנזקים שנגרמו לו מעצם עיקול השווא, והתמקד אך ורק בשאלת אי הנפקתו של כרטיס האשראי. בית המשפט המחוזי קבע, כי הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בשים לב לאופי המיוחד של ההליך וההלכה הקובעת, כי רשות ערעור בתביעות קטנות תינתן במשורה ובנסיבות המצדיקות את בירור העניין. חרף זאת התייחס בית המשפט המחוזי לגופן של טענות המבקש – ודחה אותן. נקבע, כי העיקול עצמו הוסר (מבחינה טכנית, נותר רישום מסוים בספרי הבנק, שאין לו נפקות מעשית), ובכל הנוגע לסעד הכספי העיקרי שנתבקש – בגין אי הנפקת כרטיס אשראי – אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, שכן החלטת המשיב 1 היתה סבירה בנסיבות. בנוגע לתביעתו לפיצוי בגין נזקים אחרים , קבע בית המשפט המחוזי, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין העיקול וכן, כי המבקש לא התמודד באופן ממשי עם קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בדבר הפרתה של החובה להקטנת הנזק. עוד הוטעם, כי בית המשפט לעניינים מקומיים אכן התמקד בשאלת אי הנפקתו של כרטיס האשראי ולא בשאלת עיקול השווא עצמו, אולם גם לגופו של עניין זה , נראה שקיים "פער בין הסכמת ההוצאה לפועל לביטול העיקול לבין אי העברה של מדיה מגנטית שנדרשה על ידי הבנק כתנאי למחיקת העיקול מספרי הבנק. גם לאחר הגשת התובענה, העיקול נמחק ברמה הסניפית, אולם לא עלה מכך שהבנק חזר בו מן הטענה שלא יכול היה למחוק כליל את העיקול" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.5.12, עמ' 3), כלומר אין מדובר בעיקול שווא מובהק וקיימת הצדקה מסוימת (הנובעת מפער זה) להתנהלות המשיב 1. עוד צוין, כי העובדה שלא נמצא מקום לחייב את המשיב 1 בפיצוי בגין עגמת נפש אינה מצדיקה בנסיבות העניין, ובכלל זה סך העיקול, מתן רשות ערעור. בית המשפט גם אישר את מחיקת המשיבה 2 (המדינה), מטעמו של בית המשפט קמא.

הבקשה

ד.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. המבקש, המייצג את עצמו, חזר בתמצית על טענתו, כי הערכאות הקודמות לא התייחסו לעצם עיקול השווא. לטענתו, עיקול השווא הוא מחדל המצדיק פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב, הטרחה, אי הנוחות והבושה שנגרמו לו. עוד הוסיף המבקש טענות בגין מחיקתה של המשיבה 2 מן ההליך.

הכרעה

ה

לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. לא מצאתי עילה להתערב בהכרעת הערכאות הקודמות, קל וחומר ליתן בעניינן רשות ערעור אשר בתביעות קטנות ניתנת "במשורה שבמשורה, עוד ביתר קפדנות מאשר בבקשות רשות ערעור 'רגילות', ואך בעוול זועק, או בשאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (לא פורסם)). לא לכגון ענייננו נתכוונו הגדרות מצמצמות אלה. אכן, מעבר

לנסיבות המקרה הקונקרטי , ניתן להבין לליבו של האדם הפרטי אשר לעתים, אולי קרובות מדי, במגעיו עם נותני שירות מרכזיים בעלי כוח מינהלי או כלכלי רב, גורמי ממשל או כלכלה ורפואה, מוצא עצמו נתקל בבירוקרטיה, ולא אחת באטימות. פעמים בידי בתי משפט לרפא ולוא במקצת את שכאלה (ראו למשל בג"ץ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש וקרן פיצויים

(לא פורסם)). אולם במקרה דנא לא מצאתי הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי; המקרה, עם שאינו מעורר נוחות, אינו מגלה כי נפל משגה הראוי לתיקון בגלגול נוסף בהכרעותיהם של בתי המשפט הקודמים. עם כל ההבנה לאי הנחת של המבקש, אין מקרה זה בא בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור מטעם אחר.

ו.

מעבר להכרח אעיר, כי שתי הערכאות אשר דנו בעניינו של המבקש הצביעו על שורה של נימוקים לדחיית התביעה לגופה. בניגוד לנטען בבקשה, בית המשפט המחוזי בחן אחת לאחת את טענותיו ובהן אלה החורגות משאלת הנזק שנגרם עקב אי הנפקת כרטיס אשראי ונוגעות לעצם הטלת העיקול . בית המשפט המחוזי התייחס, בעקבות בית המשפט קמא, לכך שהמבקש לא הוכיח קשר סיבתי בין הנזקים הלכאוריים לבין הטלת העיקול, ומעבר לכך ציין, כי המבקש עצמו לא התמודד באופן ממשי עם השאלה מדוע לא פעל על מנת להקטין את נזקו (לדוגמה באמצעות פתיחת חשבון בנק בבנק מתחרה). לא מצאתי בטיעוני המבקש התייחסות ממשית לקביעות אלה של בית המשפט המחוזי.

ז.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.