רע"א 4441/16 בית לוי יצחק ישיבת חב"ד ליובאוויטש נ. רקפת מפעלי פתוח בע"מ

1.

המשיבה, חברת רקפת מפעלי פתוח בע"מ (להלן: חברת רקפת ) היא הבעלים הרשומים מזה שנים רבות של המקרקעין שעליהם נכס המשמש את ישיבת חב"ד בעיר צפת מאז שנת 1984.

2.

בחודש מרץ 2007 פנתה חברת רקפת אל המבקשת, עמותה המנהלת את הישיבה (להלן: העמותה ), בדרישה לפינוי הנכס עד לסוף חודש יולי 2007, אז מסתיימת שנת הלימודים בישיבה. בפנייה הובהר כי ככל שניתן בעבר לעמותה היתר להשתמש במקרקעין, ההיתר בטל. שנת הלימודים בישיבה הסתיימה והעמותה לא מילאה אחר דרישותיה של חברת רקפת. על כן הגישה חברת רקפת לבית משפט השלום בנצרת תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידה של העמותה מהמקרקעין. העמותה הגישה בקשת רשות להתגונן שבה טענה כי היא בעלת זכויות בנכס, ובהסכמת חברת רקפת ניתנה לה רשות להתגונן. במקביל, הגישה העמותה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן סעד הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות בנכס, כפי שטענה בבקשת הרשות להתגונן, ופנתה לבית משפט השלום בנצרת בבקשה לעכב את ההליך עד להכרעה בטענותיה בבית המשפט המחוזי. חברת רקפת התנגדה לבקשה לעיכוב ההליך, אך בית המשפט נעתר לבקשה לאחר שהתרשם כי השאלות שמתעוררות בשני ההליכים הן זהות, וכי עיכוב ההליך בנסיבות הענין יהיה יעיל יותר ואף ימנע אפשרות של קביעת קביעות סותרות.

3.

תביעתה של העמותה התבררה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביום 14.3.2013 - ארבע וחצי שנים לאחר שעוכב ההליך בבית משפט השלום - ניתן פסק דין הדוחה את התביעה על כל טענותיה. ערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה אף הוא (ע"א 2994/13 מיום 2.12.2014), וחברת רקפת פנתה לבית משפט השלום בנצרת בבקשה למתן פסק דין.

4.

מנגד, ביקשה העמותה כי בית המשפט ידחה את הבקשה למתן פסק דין ותחת זאת יאפשר לה לתקן את כתב ההגנה מטעמה. בבקשה טענה כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי התגלה לה כי במהלך המשא ומתן למכירת מניות חברת רקפת בשנת 2006 בין MAMASH

LIMITED , שהייתה בעליה של החברה עד אז (להלן: חברת ממש ) , לבין מר יצחק גפני, בעליה של חברת רקפת מאז (להלן: גפני ), התחייב זה האחרון לפנות את הישיבה מהנכס אך ורק תוך שיתוף פעולה מלא עם העמותה ועם עיריית צפת ותוך מציאת מקום חלופי לישיבה. לטענתה, התחייבות זו מצאה ביטוי במכתב מיום 24.7.2006 ששלח בא-כוחו של גפני לבא-כוחה של חברת ממש, והיא הייתה חלק בלתי נפרד מהחוזה. וזה חלקו הרלוונטי של המכתב:

"3. כפי שהבהרתי לך בעבר ועל מנת להפיס את דעתך הנני חוזר ומאשר בזאת כי בכוונת מרשי לפעול לפינוי המחזיקים בנכס כחוק ובשיתוף פעולה עמם ועם עיריית צפת.

...

5.בבדיקות ראשוניות שעשה מרשי נראה לו שניתן יהיה להגיע להסדר לפינוי המקום בדרך של משא ומתן ומציאת מקום חילופי לפעילות הישיבה וזאת תוך שיתוף פעולה עם ראשי הישיבה ועם עיריית צפת. ובכוונת מרשי, מיד לאחר השלמת הרכישה, להכנס למשא ומתן אינטנסיבי ברוח זו אשר יביא בסופו של דבר להסכם לפינוי הנכס והסרת המטרד מחד ומציאת פתרון חילופי לפעילות הישיבה מאידך".

כאמור, לטענת העמותה התחייבות זו הייתה תנאי לחתימה על החוזה בין חברת ממש לגפני ומשמעותה היא התחייבות של צד לחוזה כלפי צד שלישי. חברת רקפת התנגדה לבקשה לתיקון כתב ההגנה וטענה כי העמותה מבקשת "למשוך זמן"; כי המסמך הכתוב היה מצוי ברשות העמותה עוד בתחילת ההליך ואין המדובר בעובדה חדשה שהתגלתה לה; כי הטענה בדבר רשות בלתי הדירה במקרקעין נדונה והוכרעה בבית המשפט המחוזי; וכי לגופו של ענין המכתב לא מבסס את מה שמבקשת למצוא בו העמותה.

5.

בית משפט השלום (כב' השופטת ר' גלפז מוקדי ) דחה את הבקשה לתיקון כתב הגנה ופסק בתביעה לטובת חברת רקפת. ראשית נקבע כי תוכן ההתחייבות של גפני, כעולה מן המכתב, היה ידוע לעמותה לכל הפחות כבר משנת 2010. כן נקבע כי תוכנו של המכתב היה מונח לפני בית המשפט המחוזי שדן בטענותיה של העמותה לזכויות שונות בנכס, ומכאן שבענין זה אף קיים מעשה בית דין בין הצדדים. גם טענת העמותה כי ההליך בבית משפט השלום עודנו בראשיתו ועל כן לא ייגרם נזק כתוצאה מקבלת בקשתה נדחתה, תוך שהודגש כי ההליך עוכב לבקשת העמותה כדי שבית המשפט המחוזי יכריע בכל המחלוקות העובדתיות. לגופו של ענין נקבע כי לא עולה מהמכתב שגפני התחייב למצוא לישיבה מקום חלופי אלא לכל היותר כי הוא הצהיר על כוונותיו הטובות שלא לפנות את הישיבה באופן שיקשה עליה יתר על המידה. למעלה מן הצורך נקבע, כי גם אם היה ניתן למצוא במכתב התחייבות כלשהי לשיתוף פעולה עם העמותה, הרי שהתנהלותה של העמותה לאורך השנים מנעה כל אפשרות לכך.

6.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה תוך שנקבע כי ההליך הוא "דוגמא מובהקת לניצול של הליכי בית המשפט, על מנת לדחות את הקץ ולהימנע מפינוי נכס... בניגוד לרצון בעליו על ידי העלאת טענות שווא" . בית המשפט (כב' השופטת הבכירה א' הלמן בהסכמת כב' סגן הנשיא ז' הווארי וכב' השופט ע' טאהא ) קבע כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט השלום. הודגש כי בבוא בית המשפט לבחון האם להתיר לבעל דין לתקן את כתב טענותיו (בהתאם לתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי )) עליו לבחון האם התיקון דרוש להכרעה בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים. הודגש כי על פי רוב גישת בית המשפט תהיה ליברלית אך עליו ליתן דעתו גם לשיקולים נוספים כגון המועד שבו הועלתה לראשונה הבקשה והנזק שייגרם לצד השני כתוצאה מקבלת הבקשה. בנסיבות המקרה נקבע כי בית משפט השלום צדק בדחותו את הבקשה משום שעל פני הדברים אין בתיקון המבוקש כדי לסייע בהכרעה בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ומשום שהבקשה הוגשה בשיהוי רב, לאחר שהדיון בהליך עוכב לבקשת העמותה.

7.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני במסגרתה נטען כי נפלו שגיאות משמעותיות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. כך נטען, כי מהמכתב בין בא-כוחו של גפני לבא-כוחה של חברת ממש עולה כי גפני התחייב למצוא מקום חלופי לישיבה, כי התחייבות זו הייתה תנאי להשתכללות החוזה בין גפני לחברת ממש וכי התנאי הוא התחייבות כלפי צד שלישי, העמותה, שניתן לאכפו. כמו כן נטען, כי דבר ההתחייבות הוסתר מהעמותה בתחילת ההליך בבית משפט השלום ובשל כך בלבד לא נטענה הטענה להתחייבות כלפי העמותה במסגרת בקשת הרשות להתגונן. על כן נטען, כי היה מקום לאפשר לעמותה לתקן את כתב ההגנה, ובענין זה אף הודגש כי ההליך בבית משפט השלום היה אך בראשית דרכו, גם אם הוא עוכב בשל ההתדיינות בבית המשפט המחוזי, וכי ממילא לא ניתן היה לברר את טענת ההתחייבות בבית המשפט המחוזי בשל העדר סמכות עניינית. לבסוף נטען כי יש מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה בשל מספר שאלות החורגות מן הענין האישי של העמותה, בהן שאלת אכיפתו של חוזה שנעשה לטובת צד שלישי וכן שאלות הנוגעות לנסיבות שונות שבהן יש להתיר לתקן כתב הגנה.

8.

מנגד, חברת רקפת טענה כי אין מקום ליתן רשות ערעור שכן השאלות המתעוררת במקרה זה לא חורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים, וכי גם לגופם של דברים אין להיעתר לבקשה שכן בצדק נדחו טענותיה של העמותה למתן רשות לתקן את כתב ההגנה. ראשית בשל השיהוי שבהגשת הבקשה; שנית משום שהטענה בדבר התחייבות מצד חברת רקפת הייתה צריכה להיטען לפני בית המשפט המחוזי ולא היה מקום להעלותה לראשונה לאחר שהסתיים ההליך; ושלישית משום שממילא אין תועלת בתיקון שכן בניגוד לטענת העמותה לא ניתן ללמוד מהמכתב על התחייבות כלשהי כלפיה.

9.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובכתבי הטענות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

כידוע, רשות ערעור בענין שנדון לפני שתי ערכאות תינתן, ככלל, כאשר מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף ניסיונה של העמותה לטעון לקיומן של שאלות כלליות, לא מצאתי כי שאלות מסוג זה אכן מתעוררות בענייננו. השאלה שעמדה במוקד הדיון בבית משפט השלום הייתה האם יש מקום להתיר לעמותה לתקן את כתב ההגנה מטעמה; והכרעתו של בית המשפט נסבה על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בהן המועד שבו התבקש התיקון, התנהלות העמותה בהליך והצורך בתיקון לאור השאלות שבמחלוקת בין הצדדים. ברי כי אין המדובר בשאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, אלא עסקינן ביישום קונקרטי של השיקולים השונים שעל בית משפט לשקול בבואו להכריע אם להתיר תיקון של כתב טענות לפי הסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם לאו (וראו לענין השיקולים: רע"א 8203/15 עובדיה נ' ולנשטין , פסקה 7 (25.1.2016); רע"א 1819/11 עיריית חולון נ' אלינובק , פסקה 11 (11.5.2011)). כידוע, שאלת יישום הדין במקרה קונקרטי אינה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

11.

גם השאלה שהעלתה העמותה בדבר אכיפתו של חוזה שנעשה לטובת צד שלישי לא מצדיקה מתן רשות ערעור. ראשית, לא ברור מדוע מדובר לשיטת העמותה בשאלה עקרונית; ושנית, שתי ערכאות שיפוטיות קבעו כענין עובדתי כי המכתב לא מהווה התחייבות חוזית כלשהי, ועל כן השאלה האם מדובר בהתחייבות לטובת צד שלישי והאם יש מקום לאוכפה, כלל לא מתעוררת בנסיבות הענין.

12.

בשולי הדברים אוסיף כי גם לגופו של ענין לא מצאתי ממש בטענות העמותה, ולענין זה מקובלת עלי עמדתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ונימוקיהם.

13.

אשר על כן, הבקשה נדחית. העמותה תישא בהוצאות חברת רקפות בסך 7,500 ₪. למען הסר ספק, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 5.6.2016 בטל.