פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
1819/11
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
עיריית חולון
נ ג ד
המשיבים:
1. מנשה אלינובק
2. גילה אלינובק
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי מרכז ב-ת.א 10414-06-08 מיום 1.2.2011 שניתנה על ידי כבוד השופט
א'
יעקב
בשם המבקשת:
עו"ד הילה וינטרוב
בשם המשיבים:
עו"ד שחר הררי
פסק דין
1.
לפניי
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, בה התקבלה בקשת
המשיבים לתיקון כתב תביעתם.
2.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי
הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל, במובן שאפרט.
רקע
3.
ביום 29.11.1981 אושרה בישיבת מועצת עיריית חולון – היא המבקשת
כאן – רשות שימוש למשיבים במקרקעין נשוא ההליך. בהסכם הרשאה שנחתם בשנת 1982 בין
המבקשת למשיב 1 (להלן:
המשיב
) נאמר, כי המבקשת הקצתה את הקרקע למשיב – נכה צה"ל
- באופן זמני,
לתקופה של 5 שנים או עד
שמנהל מקרקעי ישראל יקצה לו קרקע על פי בקשתו לשם הקמת בית מלאכה – לפי המועד
המוקדם. בהמשך, בהחלטת הנהלת המבקשת משנת 1985, הוארך תוקף ההרשאה מחמש שנים לחמש
עשרה שנים, קרי, עד לשנת 1997.
4.
ביום 30.8.2000 שלח בא כוח המבקשת מכתב למשיב, בו נדרש המשיב
להתפנות מן המקרקעין. במכתב זה צוין, כי על פי הסכם ההרשאה וההארכה שבוצעה, תקופת
ההרשאה פגה בתחילת שנת 1997. עוד צוין, כי כפי הנראה לא עלה בידי המשיב לקבל קרקע
ממנהל מקרקעי ישראל והוא המשיך להחזיק במקרקעין שהקצתה לו העירייה חינם אין כסף עד
לימים אלה. בא כוח המבקשת הדגיש, כי המקרקעין דרושים למבקשת בדחיפות לצרכי ציבור –
התווית דרך. לאור האמור, נדרש המשיב לפנות את המקרקעין.
5.
כפי שמפורט בתגובת המבקשת לבקשת התיקון, ביום 9.9.2001 היא
הגישה תביעה לפינוי וסילוק יד של המשיב מן המקרקעין. ביום 9.6.2003 ניתן פסק דין
לפינוי. ערעור שהגיש המשיב נדחה בהסכמה ביום 22.11.2005. תביעה חדשה שהגיש המשיב
לביטול פסק הדין לפינוי נדחתה על הסף ביום 7.2.2006. התובעת הגישה תביעה לדמי
שימוש ראויים, בה ניתן פסק דין ביום 5.2.2009. המשיבים הגישו ערעור לבית משפט זה
על פסק הדין בתביעה לדמי שימוש.
6.
ביום 26.6.2008 הגישו המשיבים תביעה כספית לבית המשפט המחוזי
בגין נזקים שלפי הנטען גרמה להם המבקשת, בסך 2,600,000 ש"ח. בהמשך, נעתר בית
המשפט לבקשת המשיבים לתקן את כתב תביעתם, בין היתר על דרך של הגדלת סכום התביעה
ל-4,250,000 ש"ח, וביום 4.8.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן מטעמם.
7.
ביום 22.12.2010 הגישו המשיבים בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה.
בבקשה זו ביקשו המשיבים להוסיף סעדים מספר, ביניהם סעד אכיפה כסעד העיקרי, כפי
שציינו בבקשת התיקון. בסעד האכיפה עתרו המשיבים "ליתן צו לאכיפת עסקת הקצאת
המקרקעין לתובעים... באופן שבו הנתבעת תפנה לקבל את אישור שר הפנים להקצאה".
8.
המבקשת התנגדה לתיקון המבוקש, בטענה, כי בנוגע לסעדים החדשים
שהוספתם מתבקשת חלים התיישנות, שיהוי, העדר עילה, מניעות והשתק, ועוד. המבקשת
טענה, כי התיקון המבוקש עתיד לפגוע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות. לגוף העניין
טענה המבקשת, כי למשיב ניתנה רשות להשתמש בקרקע באופן זמני בלבד – עד שנת 1997.
בתיקון המבוקש מנסים המשיבים, על פי הטענה, לשים ידם על אדמות ציבור, שנים רבות
לאחר שכבר התקיים דיון בערכאות השונות בדבר הזכויות במקרקעין.
9.
לאחר קבלת תשובת המשיבים לתגובת המבקשת ניתנה ביום 1.2.2011
החלטת בית המשפט המחוזי, בזו הלשון:
"מאחר והשתכנעתי כי תיקון כתב התביעה יביא
לבירור מקיף וממצה של כלל המחלוקות שבין הצדדים, אני מתיר תיקון כתב התביעה
כמבוקש".
10.
על החלטה
זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שבה המבקשת וטוענת, כי בית המשפט המחוזי התיר הוספתם של "סעדים שהתיישנו, סעדים שקמות לגביהם טענות של השתק, מניעות, שיהוי, סעדים נעדרי עילה, סעדים שלבית המשפט הנכבד קמא אין סמכות עניינית ביחס אליהם, ועוד". המבקשת טוענת, כי הסעד העיקרי שהוספתו מתבקשת – סעד האכיפה – התיישן זה מכבר, ועל כן אין להתיר הוספתו על דרך של תיקון כתב התביעה. לטענתה, מירוץ ההתיישנות בתביעה לאכיפת ההקצאה – שלשיטת המשיבים משמעה כי הם בעלי זכויות במקרקעין – החל עם מתן החלטת העיריה בשנת 1981, המאשרת את ההקצאה באופן זמני. לשיטת המשיבים, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד קבלת דרישת הפינוי של העיריה–30.8.2000. עוד טוענת המבקשת, כי "התביעה החדשה" בתיקון אינה מגלה עילה, שכן החלטת מועצת העירייה היתה להקצות למשיב הקרקע לשימוש זמני. על פי הטענה, המשיבים לא יוכלו לקבל את הסעדים שהוספתם התבקשה, ומכאן שאין להתיר את התיקון אף בשל העדר עילה.
דיון והכרעה
11.
סמכות בית המשפט להתיר תיקון של כתבי טענות מעוגנת בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מלשון התקנה ומהפרשנות שניתנה לה בפסיקה עולה, כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין – נעתרים לו ברוחב לב (ראו למשל: ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי , פ"ד מו(3) 214). ואולם, לגישה הליברלית הנהוגה, בדרך כלל, בסוגיית תיקון כתב תביעה, קיימים חריגים. בין חריגים אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב או בחוסר תום לב, השלב בו מוגשת הבקשה, והאפשרות שהתיקון המבוקש ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת התביעה מחדש – דוגמת טענת התיישנות (ראו: ע"א 728/79
קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד , פ"ד לד(4), 126; רע"א 1118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.2006)) . כך גם לא יתיר בית המשפט תיקון של כתב טענות שאין תועלת בצידו, כגון שהתיקון אינו מראה עילה
(ראו: יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי , 338 (מהדורה שישית – 1991);
חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' שזרח שירות לביטוח, טרוי ושטיינויג, שותפות רשומה, תל אביב , פ"ד ה(1) 1585 ).
12.
הנה כי כן, השיקול בדבר פרישת יריעת המחלוקת במלואה אינו שיקול בלעדי, וטענות המבקשת - ראוי שידונו לגופן.
לאור האמור לעיל, אין מנוס מהשבת התיק לבית המשפט המחוזי, לשם דיון והכרעה בטענות המבקשת נגד התיקון. למצער יש להחליט, לפני תיקון כתב התביעה, בשאלת ההתיישנות ולהותיר את ההכרעה בשאר הטענות להמשך ההליך. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.2.2011 מבוטלת, אפוא, כולל פסיקת ההוצאות.
כל טענות הצדדים שמורות להם ואיני מחווה לגביהן דעה. לא יהיה צו להוצאות, אולם בסיום הדיון המחודש בבקשה לתיקון כתב התביעה יוכל בית המשפט המחוזי להחליט גם בנושא ההוצאות.
ניתנה היום, ז' אייר, תשע"א (11.5.2011).
ש ו פ ט ת