רע"א 4451/06 יעקב גרמבק נ. עירית הרצליה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט גרוס, סגן נשיא, והשופטות – כתארן אז – קובו ורובינשטיין) בע"א 1015/02 מיום 29.3.2006, בו נתקבל ערעור המשיבה על פסק-הדין של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ארנסט) בת"א 93666/99 מיום 11.11.2001. בקשת רשות הערעור צומצמה לנושא אחד – היטל ביוב שהטילה המשיבה על המבקש, כנטען ללא הצדקה בדין.

ב.

המבקש רכש בשנת 1977 בית ברחוב קרן היסוד בהרצליה. בשנים 1991-1990 ביצעה המשיבה, עיריית הרצליה, עבודות תשתית ביוב בקרבת ביתו, כמענה לבקשה של קבוצת תושבים, שהמבקש לא נמנה עליה (להלן – העבודות הישנות ) . אף שהעבודות איפשרו את חיבור מקרקעיו של המבקש למערכת הביוב העירונית, לא חויב המבקש בגין עבודות אלה. בשנת 1997 החליטה מועצת העיר הרצליה על ביצוע עבודות נוספות במערכת הביוב בסביבת מגוריו של המבקש (להלן – העבודות החדשות ). לאחר ביצוע העבודות החדשות, פנתה המשיבה אל המבקש ביום 22.11.1998 בדרישה, כי ישלם היטל ביוב על פי חוק העזר להרצליה (ביוב), תשל"ד-1974. בעקבות אי הסכמתו, ולאחר חילופי מכתבים, הוגשה כנגדו תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. ביום 15.5.2000 קיבל המבקש רשות להתגונן.

ג.

בית משפט השלום דחה את התביעה. בהתבסס על עדות המבקש קבע בית המשפט, כעניין שבעובדה, כי המבקש אינו מחובר למערכת הביוב העירונית וכי הוא משתמש בבור ספיגה פרטי. בית המשפט התייחס לפרשנות סעיפים 16 ו-17 בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן – חוק הביוב ) , אשר קובעים כי הרשות המקומית תמסור הודעה על התקנת ביוב ל"בעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו", ושאותם בעלי נכסים שיודעו בדבר, חייבים בהיטל. בעקבות ע"א 263/78 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' המועצה המקומית נשר , פ"ד לג(1), 757, קבע בית משפט השלום כי הפרשנות העדיפה לדין היא זו הדורשת יצירת זיקה בין הנכס לבין עבודות הביוב לשם הטלת היטל ביוב על בעל הנכס. עוד קבע בית המשפט, כי קו הביוב האמור לשרת את הנכס הוקם בין השנים 1991-1990, ובגין זה שילם המשיב אגרת ביוב באורח שוטף (אך לא היטל). לעומת זאת, קבע בית המשפט, חיוב המבקש בהתבסס על ההחלטה משנת 1997, הוא בגין עבודות כלליות שאינן משרתות את ביתו. על כן קבע בית המשפט, כי אין מקום לחיוב המבקש בהיטל בגין העבודות החדשות, אשר לא ברורה זיקתן לנכס, ולצד זאת, אין מקום גם לחיוב בהתבסס על העבודות הישנות שנעשו כשמונה שנים בטרם דרישת החיוב, אשר אף לגביהן לא ברורה הזיקה לנכס, ושבגינן גם לא נדרש היטל בזמנו. המשיבה עירערה על פסק הדין. יצוין, כי פסק הדין עסק גם בענייני אגרת תיעול שלגביה נתקבלה טענת המבקש מטעמים דומים.

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. בית המשפט זיהה סתירה בגירסותיו של המבקש, בין תצהירו בבקשת הרשות להתגונן, בו צויין כי החיבור למערכת הביוב העירונית קיים מאז שנת 1991, לבין גירסתו שהועלתה במהלך הדיונים בבית משפט השלום (והתקבלה בסופו של דבר על ידי בית משפט השלום), כי אינו מחובר למערכת וכי הוא משתמש בבור ספיגה. בית המשפט המחוזי ייחס משמעות לסתירה זו בגדרי אמינות, ומכל מקום קבע, כי מכלול הנתונים שהונחו בפני הערכאה הדיונית – קרי: החלטת המועצה, ביצוע העבודות בעקבותיה, ומתן האפשרות למבקש להתחבר לביוב העירוני עוד מ- 1991-1990 ומכל מקום מ-1997, די בו כדי לחייב את המבקש בתשלום ההיטל. מכאן הבקשה הנוכחית. אוסיף כי בענין התיעול לא נתקבלה טענת המבקש כי המדובר בכפל תשלום.

ה.

בבקשה – שצומצמה לנושא הביוב ולהערות בית המשפט באשר למבקש – נטען, כי טעה בית המשפט קמא כשקבע שהתשתית שהונחה במסגרת העבודות החדשות משרתת את הנכס, בניגוד לעולה מכל הנתונים, ולקביעת בית משפט השלום, שקו הביוב הנוגע למבקש הונח שנים קודם לכן, במסגרת העבודות הישנות. יתירה מכך, נטען, כי התערבות בית המשפט המחוזי בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, בלא שנעשתה על-ידי זו האחרונה שגיאה היורדת לשורש הדברים, עומדת בניגוד להלכה ועל כן שגויה, ובנוסף לכך, נטען – בלתי-מנומקת. ביחס לקביעת בית המשפט המחוזי באשר לסתירה בגירסות המבקש, נטען בבקשה, כי גם קביעה זו בטעות יסודה. המבקש מסביר בבקשתו את הסתירה לכאורה בין גירסותיו אליה התייחס בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, אף שבעקבות העבודות הישנות חוברה חֶלְקָתוֹ למערכת הביוב העירונית על-ידי המשיבה, לא בוצע החיבור לבית

המבקש, והוא מצידו המשיך להשתמש בבור הספיגה הפרטי, וכך גם נטען באופן עקבי על-ידיו. המבקש טוען כי קביעה שגויה זו של בית המשפט המחוזי לגבי אמינות גירסתו הובילה לתוצאת פסק-הדין. כן חוזר המבקש על פרשנותו של בית משפט השלום לחוק הביוב, הדורשת כי לעבודות העומדות בבסיס ההיטל תהא זיקה לשימוש בנכס, מה שלא נתקיים – כך נטען – בענייננו.

ו.

(1) נתבקשה תגובה, ובה טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא היה מבוסס רק על הקביעה כי המשיבה ביצעה את העבודות החדשות המשרתות את הנכס – שהוכחה, כנטען, בראיות בערכאה הדיונית – אלא על מכלול העובדות בתיק. בין אלה נמנים כנטען, ביצוע עבודות התשתית, הן הישנות והן החדשות, על ידי המשיבה, והנאת הנכס מתוצאתן של העבודות הישנות, שאינה שנויה במחלוקת. ביחס לסתירה הנטענת בגירסותיו של המבקש, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

(2) המבקש השיב ברשות לתגובה, בטענה כי העבודות משנת 1997 לא שירתו אותו, אלא העבודות משנת 1991-1990, והתוצאה היא כי הדרישה לתשלום לא היתה לפי הוראות הדין.

ז.

לאחר שעיינתי בבקשה, אין בידי להיעתר לה. עניינו של המבקש נדון כבר בהרחבה בפני שתי ערכאות, ואין הבקשה נכללת באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, שלגביהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר)). הבקשה תחומה כולה למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, ואין היא חורגת מעבר לכך. אף ניסיונו של המבקש להעטותה במלבושים כלליים ועקרוניים, בדבר היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, אינו הולם מקרה זה.

ח.

גם לעיצומם של דברים, אין בידי לקבל את הבקשה. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי קבע ממצא עובדתי חדש, תוך התערבות שאינה מוצדקת בממצאי הערכאה הדיונית. ואולם, לא היא: בית המשפט המחוזי לא קבע לאמיתם של דברים ממצאים עובדתיים חדשים בכל הנוגע לנושא הביוב, ולא התערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום. משכך, ממילא אין לומר, כטענת המבקש, שתוצאות פסק הדין נגרמו על ידי התערבות זו בממצאים. כל שציין בית המשפט המחוזי בהקשר הרלבנטי הוא כי גירסתו של המבקש - שהתקבלה בבית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לשנותה - לפיה אינו מחובר למערכת הביוב העירונית והוא משתמש בבור ספיגה פרטי, עומדת בסתירה להצהרתו בבקשת הרשות להתגונן, לפיה עושה הוא שימוש במערכת הביוב העירונית מזה שנים. כן ציין בית המשפט, כי העבודות מ-1997 היו במסגרת פרויקט שכלל את רחובו של המבקש, דבר שאיפשר "גם" הוא את חיבורו לביוב העירוני. אוסיף, כי גם אם נקבל את טענותיו של המבקש בבקשה דנא כהסבר עובדתי לאותה סתירה, עדיין מובן מדוע הצביע פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כך; בבקשת הרשות להתגונן מיום 2.12.99 נאמר כי המבקש "הסב את תשומת ליבה (של העיריה – א"ר) לעובדה כי הינו מחובר מזה שמונה שנים למערכת הביוב" (הדגשה במקור – א"ר), ואילו בתצהיר העדות הראשית מיום 5.2.01 נאמר, כי "בתחילת שנת 1991 חובר הנכס לקו הביוב ... קו הביוב שחובר על ידי העיריה לחלקה לא חובר על-ידי לביתי שע"ג החלקה. עד היום מחובר הבית לבור ספיגה". אפשר היה לכאורה להבין, כי בתצהיר בבקשת הרשות להתגונן נאמר שהמבקש "מחובר" לביוב העירוני, ואילו ההסבר המורכב יותר שניתן לימים, לא הובא בשעתו בבקשת הרשות להתגונן. ועוד, טענתו של המבקש, כי בית המשפט המחוזי קבע שתשתית הביוב המשרתת את הנכס הונחה במסגרת העבודות החדשות, אינה עולה בקנה אחד עם נוסחו של פסק הדין, שציין כי העבודות מ- 1990 -1991 איפשרו חיבורה של חלקת המשיב למערכת הביוב הציבורית, וכך גם העבודות מ-1997. כשלעצמי סבורני כי עדיף היה אילו נקבעו בערכאות הקודמות ממצאים ברורים באשר לנושא העובדתי לגופו; אך מכל מקום אין צורך וטעם שבית משפט זה יצלול לעומקו של בור לגבי הממצאים העובדתיים באשר לחיבורו של הנכס למערכת העירונית, שהרי מכל מקום, לא זהו הבסיס המהותי לקבלת ערעורה של המשיבה בבית המשפט המחוזי.

ט.

הכרעת בית המשפט המחוזי מבוססת, בסופו של דבר, על הנתונים שהוצגו בפניו, עליהם לא חלק המבקש, כי במסגרת העבודות, בין הישנות בין החדשות, הותקן מערך של תשתית ביוב בסביבת ביתו של המבקש, וניתנה למבקש אפשרות להתחבר אליו. בית המשפט המחוזי הסתמך בהחלטתו על עניין חברת החשמל הנזכר, שעסק בין היתר בפרשנותם של סעיפים 16 ו-17 לחוק הביוב, וכן על ע"א 380/86 נעים נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד מג(4) 156, שאף הוא דן בכך. יצויין כי בפסק הדין בעניין נעים

קבע השופט בך (בע' 160), בהתבסס גם על פסק הדין בעניין חברת החשמל , כי "רשת הביוב 'משמשת את בעל הנכס' כל אימת שיש באפשרותו להתחבר אליו". המבקש לא התייחס לסוגיה זו כעניין מרכזי בבקשת מתן רשות הערעור, אך אף לשיטתו – היות ביתו מחובר לבור ספיגה פרטי, שעה שהחלקה מחוברת למערכת הביוב – אינו פטור מתשלום ההיטל, כאמור בפסיקה הנזכרת (ראו ענין חברת החשמל בעמ' 761, וכן ע' שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות , כרך א' מה' 2 (תשס"ה) 623 – 624); ומה גם שלא שילם אף בעבר היטל ביוב, ואין טענת כפל חיוב. כדי להפיס דעת המבקש אוסיף, כי איני סבור שעליו להיפגע אישית ולראות בדברים הטלת דופי ביושרתו, שכן התייחסות בית המשפט נבעה גם לשיטתו מאי בהירות עובדתית שתרם לה בניסוח עמדותיו, ובסופו של יום הנסיבות המשפטיות הן המכריעות את הכף. לא מצאתי מקום איפוא להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

י.

לא אוכל להיעתר לבקשה. נוכח ההוצאות הגבוהות יחסית שנקבעו בבית המשפט המחוזי החלטתי להעמיד את הקביעה בנידון זה כאן על הצד הנמוך. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-דינה של המשיבה בסך של 3,000 ש"ח.