בר"מ 7528/21 אגודה שיתופית גבעת יערים ,ותושבי מושב גבעת יערים נ. מועצה אז

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 7.10.2021 (עמ"ן 71091-11-20, השופטת ע' אבמן-מולר ). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור שהוגש על פסק דינה של ועדת הערר שעל-יד בית משפט השלום בירושלים הפועלת מכוח חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן בהתאמה: ועדת הערר

ו- חוק הביוב ) מיום 6.10.2020 (ו"ע 44845-03-19, השופט א' דהאן ).

2.

המשיבה, המועצה האזורית מטה יהודה (להלן: המועצה או המשיבה ) היא רשות מקומית בלא תאגיד מים. לפיכך היא כפופה לחוק הביוב ולא לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א–2001 (להלן: חוק תאגידי מים ). המבקשת, אגודה שיתופית גבעת יערים (להלן: האגודה ) מאגדת את בעלי הנכסים הוותיקים במושב גבעת יערים שבפרוזדור ירושלים (להלן: המושב הוותיק ), שבו הוקמו בהמשך גם בתים חדשים בהרחבה (להלן: ההרחבה ).

3.

במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת הקימה המועצה קו ביוב מאסף כמובנו בסעיף 1 לחוק הביוב ("ביב שהשופכין נזרמים אליו בעיקר מביבים ציבוריים") והחלה בעבודות הכנה לחיבורו גם למושב. דיירי ההרחבה חוברו לקו הביוב המאסף כבר בשנת 1999 ושילמו בגין כך היטל ביוב. לעומת זאת, תושבי המושב הוותיק חוברו לקו הביוב המאסף רק בשנת 2009, עם התקנת מערכת "ביב ציבורי" כמובנו בסעיף 1 לחוק הביוב ("ביב המשמש כמה נכסים ושהשופכין נזרמים אליו מביבים פרטיים בלבד") אשר אפשר להם להתחבר לביב המאסף.

4.

בשנת 2014 המועצה פנתה לתושבי המושב הוותיק בדרישה לשלם היטל ביוב בגין התקנת קו הביוב המאסף וחיבורו לבתי המושב, זאת מתוקף סעיפים 16 ו-17 לחוק הביוב.

5.

תושבי המושב הוותיק הגישו ערר על כך וזה נדון בפני ועדת הערר. התושבים טענו כי דרישת התשלום התיישנה, שכן עבודות הביוב הסתיימו בשנות התשעים של המאה הקודמת, ולכל המאוחר בחודש מאי של שנת 2000. במסגרת ההתדיינות, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה הוועדה תדון תחילה בטענת ההתיישנות, ולאחר מכן, אם יהיה בכך צורך, בשאר הטענות.

6.

ביום 6.10.2020 קבעה ועדת הערר כי התביעה לתשלום בגין ההיטל התיישנה. בשים לב ללשון סעיף 16 לחוק הביוב לפיו "החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו" (ההדגשה הוספה – ד' ב' א' ) ובסעיף 17 לחוק הביוב לפיו "בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב", ועדת הערר קבעה כי יש לבחון את הפרשנות הראויה לתיבה "ישמש", ולקבוע מהי עוצמת הזיקה הנדרשת בין הנכס הנישום למערכת הביוב. ועדת הערר קבעה שאין צורך בחיבור פיזי לנכס כדי לגבש חובה לשלם את ההיטל. היא הוסיפה וקבעה כי חובה שכזו קמה רק "משעה שישנה ודאות עובדתית" כי התשתיות מושא ההיטל ישמשו את בעל הנכס. ועדת הערר קבעה כי לנוכח המאפיינים הטופוגרפיים של האזור לא הייתה מחלוקת כי תשתית הביוב מושא ההיטל תשמש גם את המושב הוותיק, וכי הצדדים לא חלקו על ודאות עובדתית זו. על כן, קבעה ועדת הערר כי החובה למסור הודעה למבקשים קמה עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת (או למצער, בשנת 2000 עם קבלת ההחלטה שמאשררת את הבנייה). אשר על כן, ועדת הערר קיבלה את טענת ההתיישנות וביטלה את השומות שנשלחו למבקשים בשנת 2014.

7.

המשיבה הגישה על כך ערעור לבית המשפט המחוזי וזה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי הפרשנות הראויה לתיבה "ישמש" שונה מזו שבה נקטה ועדת הערר. בית המשפט המחוזי אומנם קיבל את הקביעה לפיה אין צורך בחיבור פיזי של הנישום לביב ציבורי כדי לגבש את החובה לשלם את ההיטל. אולם, בית המשפט המחוזי דחה את קביעתה של ועדת הערר כי משעה שקיימת "ודאות עובדתית", אין חשיבות לשאלה מהם המאמצים הנדרשים כדי להתחבר לביב המאסף. בית המשפט המחוזי קבע כי פוטנציאל חיבור "לא באמת קיים עת לא קיים ביב ציבורי ... היכול להתחבר לביב המאסף". לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי מועד גיבוש החיוב בהיטל חל רק בשנת 2009, עם סיום בניית המערכת הפנים יישובית, ולפיכך דחה את טענת ההתיישנות.

8.

בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים עניינם מעורר שאלה משפטית עקרונית, שבה שגה בית המשפט המחוזי. לשיטתם, אין אחיזה למסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ההיטל התגבש רק עם סיום בנייתו של הביב הפנים-יישובי. המבקשים סבורים כי, מצב זה עלול להוביל לתוצאות אבסורדיות לפיהן ההיטל לא יתיישן גם שנים רבות לאחר סיום בנייתם של המתקנים מושא ההיטל, במקרים שבהם בניית הביב הציבורי התעכבה. נוסף על כך, המבקשים טוענים כי לנוכח העובדה שהיטל ביוב הוא היטל הצופה פני עתיד, ובהתחשב גם בכך שפוטנציאל ההנאה מן המתקנים אין פירושו חיבור של נכס ספציפי, אלא צפיות להשלמה עתידית של המערכת, הרי שדרישת התשלום צריכה הייתה להישלח לכל המאוחר עם תחילת ביצוע עבודות התקנת המתקנים מושא ההיטל. מכל מקום, המבקשים טוענים כי קיימת הצדקה להקל עמם במתן רשות ערעור בהתחשב בכך שהערכאה הראשונה שדנה בעניינם הייתה מינהלית, כמו גם בשל היותם של חברי המושב הוותיק, לפחות בחלקם, אנשים קשי יום.

9.

ביום 2.1.2022 הוגשה תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, בהתאם להחלטתי מיום 15.11.2021 ולארכה שניתנה. בעיקרו של דבר, המשיבה טוענת כי אין הצדקה למתן רשות ערעור וסומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, לצורך חיוב בהיטל ביוב נדרש פוטנציאל של שימוש בנכס, במובן של מצב שבו "יש באפשרותו [של הנישום] להתחבר אליו". היא מוסיפה ומטעימה כי העיקרון לפיו ההיטל מתגבש רק כאשר קיים פוטנציאל הנאה קונקרטי, נועד להיטיב עם הנישומים, שהם במקרה זה המבקשים. לבסוף, נטען גם כי מדובר בעניין "נקודתי" יחסית, וכל זאת בהקשרו של חוק שהוחלף על-ידי חוק תאגידי מים.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" היא מחמירה ורשות ערעור תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר יש חשש לעיוות דין. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, אמת מידה זו יפה גם בהתייחס לבקשות רשות ערעור שעניינן קביעות של ועדה לפי החוק, בשים לב לכך שבראשה עומד שופט והיא פועלת במתכונת דיונית של שמיעת ראיות דומה לזו הנהוגה בבתי משפט (ראו למשל: בר"ם 135/10 מנחמי בוני מגדלי דוד רמת גן בע"מ נ' עירית רמת גן , פסקה 10 (23.3.2010); בר"ם 1046/13 המועצה המקומית מגדל נ' יורשי ראובן דרוקמן ז"ל , פסקה 8 (12.5.2013); בר"ם 4061/19 מועצה אזורית משגב נ' רחש דפוס אופסט חיפה בע"מ , פס' 7 (21.1.2020)). הבקשה שבפני אינה עומדת באמת מידה זו. אכן, עסקינן בסכסוך בעל אופי משפטי, שמעורבים בו מבקשים לא מועטים, ושיש לו משמעות כלכלית מבחינתם. יחד עם זאת, לא התרשמתי כי המקרה חורג מעניינם הפרטי של הצדדים, שכן המחלוקת המשפטית קשורה בטבורה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן (ראו והשוו: רע"א 4451/06 גרמבק נ' עירית הרצליה , פסקה ט' (18.6.2007)). יצוין בהקשר זה כי הבקשה מבוססת על חקיקה שבטלה זה מכבר במרבית הרשויות בארץ, כך שהפוטנציאל להתדיינות שכיחה בנושא זה הוא נמוך במיוחד. כמו כן, לא התרשמתי שנגרם למבקשים עיוות דין, במובן זה שהמשיבה דווקא לא אצה לחייבם בתשלום היטל הביוב. בהקשר זה יוער כי דחיית הבקשה אינה מהווה סיומו של ההליך אלא רק את ראשיתו. ביטול פסק דינה של ועדת הערר נוגע בסופו של דבר לטענת ההתיישנות גרידא. משזו נדחתה, על ועדת הערר להכריע בסכסוך לגופו, ובמובן זה – ומבלי לנקוט כל עמדה – טענות הצדדים שמורות.

11.

אשר על כן: הבקשה לרשות ערעור נדחית. בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ההתדיינות תחזור לוועדת הערר, אשר תדון ביתר השאלות שבמחלוקת, כראות עיניה. במכלול נסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.