רע"א 4461/98 מרגרטה פרנק נ. שפיק רפול

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע.א. 4068/98, בפני השופטים: סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי [אב"ד]; מ. הס; י. גריל).

1.המשיבים שכרו מן המבקשים מבנה, ששימש לצורך ניהול מוסך לכלי רכב. על-פי פסיקת בית המשפט השלום בחיפה (ת.א. 10234/92, בפני הש. ע. רנד, ס. נשיא בית המשפט), מעמדם של המשיבים הוא של דיירים מוגנים.

2.למרות שבית המשפט הגיע למסקנה כי החוזה בין המבקשים למשיבים הופר על-ידי המשיבים, ומן ההפרה משתמע כי למבקשים קמה עילת פינויים של המשיבים מן המושכר, קבע הש' רנד כי יש להעניק למשיבים סעד מן הצדק על מנת שלא יפונו מן המושכר, וזאת בכפוף לתנאי שהם ישלמו למשכירים 35,000 ש"ח.

3.שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. כל אחד מטעמיו. בפסק הדין נקבע כי אכן הוכחה עילת פינוי לפי סעיף 131 (6) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב1972- (להלן: "חוק הגנת הדייר"), אך יש להותיר את הסעד מן הצדק שנקבע בבית המשפט השלום, ולהעמיד את הפיצוי על סך 70,000 ש"ח. כמו כן, נפסק כי המשיבים זכאים להחזר של חלק מן הכספים שקיבלו המשיבים עבור השכרת משנה שביצעו (החזר ששיעורו יקבע על-ידי בית המשפט אליו תוגש התביעה).

4.עניינה של בקשת רשות ערעור זו הינו ה"סעד מן הצדק" אשר ניתן על-ידי בית המשפט על-פי חוק הגנת הדייר ובגינו לא ניתן צו לפינוי המשיבים מהנכס אותו שכרו מהמבקשת מס' 1. כמו כן, מוגשת הבקשה באשר לפסיקתו של בית המשפט קמא, לפיה מקום שניתן סעד מן הצדק אין לפסוק דמי שימוש ראויים בגין תקופת ההפרה.

5.טענת המבקשים היא שבחינת טעמי בית המשפט השלום למתן "סעד מן הצדק" מצביעה כי אין בהם בשום מקרה, כדי להצדיק סעד זה. לעניין דמי שימוש ראויים טוענים המבקשים כי שוכר, אשר נקבע כי הפר את הוראות הסכם השכירות והוראות החוק, מאבד את הגנת החוק הקובע את דמי השכירות שישולמו ועל השוכר לשלם בגין כל תקופת הפרות ההסכם והחוק ועד לתיקון הפרות אלה, דמי שימוש ראויים בגין שימושו במושכר והשווים לדמי השכירות הריאליים המשולמים בגין המושכר.

6.לטענת המשיבים, אין מקום להתערב בהחלטות שקיבלו הערכאות הקודמות. זאת בהתייחס למהות ההפרות הנטענות, בהתחשב בנסיבות העניין, במהות המושכר, בגיל הדיירים (73 ו- 67), ובמשך הרב של הדיירות (באורח רשמי מאז 1976, ובאורח לא רשמי מאז 1957). בהסתמך על כל אלה, טוענים המשיבים, כי פינויים בגין ההפרות הנטענות אינו עומד בשום פרופורציה למהות הפרות אלה. על-פי טענת המשיבים, הדבר צורם במיוחד נוכח זאת שפינויים של המשיבים, בגילם, יש בו כדי לכרות את מקור פרנסתם היחיד.

7.לאור העובדה כי שתי ערכאות קודמות דנו בסוגייה ושקלו בה והגיעו למסקנה מנומקת מדוע יש להעניק למשיבים "סעד מן הצדק" נראה כי יש לדחות בקשת ערעור זו. החלטה בדבר הענקת סעד מן הצדק מתבססת על נסיבות המקרה הספציפי בו דן בית המשפט. בחינת שיקול הדעת של בית המשפט במקרה ספציפי אינה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (לעניין זה ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

8.לעניין דמי השימוש הראויים פסק בית המשפט המחוזי כי מרגע שנפסק כי בית המשפט מעניק למשיב "סעד מן הצדק" חזרה השכירות המוגנת לאיתנה, כאילו לא היו הפרות וחזרו כוחם וגבורתם של דמי השכירות המוגנים להיות יפים כמקודם. זהו הדין, ואופן יישומו של דין זה על המקרה הספציפי, נשוא הבקשה שבפני, אינו מעורר סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת, הראויות לדיון במסגרת מתן רשות ערעור.

9. הבקשה נדחית.