רע"א 4474/18 דוד פרי נ. בן חור מפעלי תאורה בע"מ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.5.2018 (ע"א 5448-12-17, השופטים א' סטולר , א' פורג ו- ח' קיציס ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 17.10.2017 (ת"א 61272-12-12, השופטת ר' ארד ).

עיקרי העובדות וההליכים הקודמים

2.

מקורה של הבקשה שבפני בהליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים, שעוסקים בתחום התאורה. ביום 17.8.2004 נחתם הסכם שיתוף פעולה בנוגע למוצרים מיובאים (להלן: ההסכם ) בין המבקשת 2, פרי לייטינג בע"מ (להלן:

חברת

לייטינג ), והמשיבה 1, מפעלי תאורה בן-חור בע"מ (להלן: חברת בן-חור ). המבקש 1, דוד פרי (להלן: פרי ), הוא הבעלים של חברת לייטינג , ואילו המשיב 2, עוזי עטר (להלן: עטר ), הוא מנהל בחברת בן-חור ובנם של בעלי המניות שלה.

3.

ביום 16.1.2006 הודיעה חברת בן-חור לפרי על ביטול ההסכם. בעקבות כך, ביום 31.12.2012 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים, וזו תוקנה ביום 8.3.2015. בעיקרו של דבר, המבקשים טענו כי המשיבים הפרו את ההסכם, כי הם חייבים להם כספים וכי הם ביטלו את ההסכם באופן חד-צדדי. בנוסף, טענו המבקשים שהמשיבים הכפישו את שמם הטוב בכך שהפיצו לספקים וללקוחות שלהם כי פרי הוא נוכל שיש להיזהר ממנו, ועל כן הם חייבים בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע ). בהמשך לכך, ביום 10.8.2015 המשיבים הגישו תביעה שכנגד בעילת לשון הרע בסך של 250,000 שקלים נגד פרי בלבד. המשיבים טענו כי לאחר שהם התקשרו בהסכם עם מלון שרתון (להלן: המלון ), פרי פנה למלון עשרות פעמים ומסר לו כי חברת בן-חור אינה אמינה.

4.

הצדדים צירפו לכתבי טענותיהם חוות דעת של מומחים בתחום החשבונאות. בהמשך לכך, ביום 2.11.2016 מינה בית משפט השלום, בהסכמת הצדדים, כמומחה מטעמו את רואה החשבון בועז יפעת (להלן: המומחה ). חוות הדעת של המומחה הוגשה ביום 20.6.2017. זו התייחסה בהרחבה לכל ראשי הנזק הנטענים מלבד זה של לשון הרע. חוות דעתו של המומחה הצביעה על קשיים בעמדתו של פרי ועל כך שטענותיו לא עוגנו באסמכתאות. בסיכומו של דבר, חיווה המומחה את דעתו כי חברת בן-חור חייבת לפרי סך של 42,684 שקלים.

5.

ביום 20.7.2017, בפתח עדותו בבית משפט השלום, המומחה ביקש לתקן את חוות דעתו. המומחה טען כי הוטעה על-ידי פרי בנוגע לאחד מרכיבי החישוב, וקבע

כי הוא מקבל את עמדתה של חברת בן-חור. בהתאם לכך, המומחה הוסיף וקבע כי למעשה פרי הוא זה שעומד ביתרת חובה לחברת בן-חור בסך של 37,916 שקלים.

6.

בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים על כל חלקיה וקיבל את התביעה שכנגד בחלקה, וזאת בפסק דין ארוך ומפורט שבו הוא בחן את ההסכם, את הודעת הביטול, את עדויות הצדדים, וכן את חוות דעתו של המומחה. בית משפט השלום קבע כי בפועל הצדדים מעולם לא התנהלו לפי ההסכם וכי פרי העלה טענות בנוגע לכך רק לאחר ביטולו של ההסכם על-ידי חברת בן-חור. בית משפט השלום התייחס בהרחבה לחוות דעתו של המומחה ולעדותו, וקבע כי היא מעמיקה, מקיפה ומבוססת היטב בחומר הראיות שבתיק. על כן, בית משפט השלום דחה את טענות המבקשים נגד חוות דעתו של המומחה. בין היתר, בית משפט השלום ציין כי המבקשים לא הפנו אל המומחה שאלות בנוגע לטענותיהם ביחס לחוות דעתו – לא במסגרת שאלות הבהרה במהלך כתיבת חוות הדעת ולא במסגרת חקירתו הנגדית – ולכן אין לקבלן כעת. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי פרי לא שיתף פעולה עם המומחה, התעכב במסירת תשובות והוביל למספר עיכובים בהגשת חוות הדעת כולה. בסיכומו של דבר, בית משפט השלום קיבל את עמדתו של המומחה לפיה לפרי יתרת חובה בסך של 37,916 שקלים לחברת בן-חור, ועל כן דחה את תביעת המבקשים ככל שזו נוגעת למחלוקת הכספית. לבסוף, בית משפט השלום דחה גם את טענותיו של פרי בנוגע לעילת לשון הרע וקבע כי פרי לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו בהקשר זה.

7.

בכל הנוגע לתביעה שכנגד בית משפט השלום התייחס בפירוט לעדויותיהם של עטר ופרי וכן לעדותו של מנהל האחזקה במלון. בהתבסס על העדויות, בית משפט השלום קבע כי הוכח שפרי אמר למנהל האחזקה את הדברים הנטענים וכי דברים אלו עולים כדי לשון הרע לפי סעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע מאחר שהם היו עלולים לפגוע בעסקה של חברת בן-חור. בית משפט השלום דחה את טענתו של פרי לפיה דברים אלו נאמרו באופן לגיטימי בעניינם של מתחרים, וקבע כי לא ניתן לייחס לפרי תום לב באמירתם. בסיכומו של דבר קבע בית משפט השלום כי על פרי לשלם לחברת בן-חור פיצויים בסך של 25,000 שקלים וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 50,000 שקלים.

8.

המבקשים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום, אך ערעורם נדחה תוך חיובם בהוצאות. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, בית המשפט המחוזי סמך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום ואימץ אותו בתוקף סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). בית המשפט המחוזי הדגיש כי הוא לא מצא בפסק דינו של בית משפט השלום טעות שמצדיקה התערבות בממצאי עובדה או בקביעות בנוגע למהימנות עדים וכי לא נמצא ממש בטענותיהם של המבקשים נגד חוות דעתו של המומחה, לרבות ביחס לשינוי מסקנתו.

בקשת רשות הערעור

9.

בבקשה דנן המבקשים שבים ומעלים את הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות. המבקשים טוענים כי יש לקבל את בקשתם מאחר שהיא מעלה שאלות משפטיות מהותיות בעלות חשיבות ציבוריות הנוגעות לעדותו של מומחה מטעם בית משפט, בין היתר בנוגע לתיקון חוות דעתו של מומחה בעל-פה וכן בנוגע לקבלת מסמכים חדשים לאחר שהמומחה הגיש חוות דעת כתובה. בנוסף לכך, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא קיים את חובת ההנמקה המוטלת עליו. עוד טוענים המבקשים כי טעה בית משפט השלום בקבלו את התביעה שכנגד אשר התבססה, לטענתם, רק על עדותו של מנהל האחזקה, שלשיטתם אינה אמינה. כן נטען שלפרי עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות גם מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתקבל רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם קיים חשש שדחיית הבקשה תיגרום לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אומנם המבקשים מנסים לשוות לבקשתם נופך עקרוני, אולם – כפי שעולה באופן ברור מתיאור הדברים לעיל – הבקשה נסבה בעיקרה על שאלות עובדתיות הנוגעות לחוות דעתו של המומחה ולעדותו של מנהל האחזקה. טענות אלו נבחנו לעומקן על ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהן בגלגול שלישי. אין צריך לומר כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון לקבל את פסק דינו המפורט של בית משפט השלום ולדחות את ערעור המבקשים בפסק דין קצר המבוסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה משנה ממסקנה זו (רע"א 181/89 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' אתרים בע"מ , פ"ד מג(1) 831 (1989)). בדיוק לשם כך נועדה תקנה זו, ואין בכך כדי לבסס טענה של היעדר הנמקה מספקת.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות.