רע"א 4484/06 רינה מור נ. אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כבוד השופט צ' זילברטל, שעניינה הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

המבקשת הייתה מעורבת בשתי תאונות דרכים. הראשונה, ארעה בתאריך 30.5.02 והיא הוכרה גם כתאונת עבודה (להלן: התאונה הראשונה ). השנייה (להלן: התאונה השנייה ) ארעה ביום 31.7.02. לענין התאונה הראשונה, קבעה וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי כי לא מתקיים קשר סיבתי בין תלונותיה של המבקשת בנוגע לנזקים שנגרמו לה בעמוד השדרה המותני והצווארי לבין התאונה. בהקשר זה עמדה הוועדה על כך שעוד קודם לתאונה סבלה המבקשת מנכות בעמוד השדרה המותני והצווארי (זאת בעקבות תאונה שקדמה לתאונה הראשונה). עוד הסתמכה הוועדה על כך שבדו"ח חדר המיון שנרשם לאחר התאונה הראשונה, לא צוינה פגיעה בעמוד השדרה של המבקשת. הוועדה הרפואית לעררים אימצה מסקנה זו של הוועדה הרפואית, אולם את החלטתה חתמה במשפט "התאונה הנוכחית גרמה להחמרה של המצב הקודם".

מספר ימים לאחר שניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים בקשר לתאונה הראשונה, חלה לפי הנטען החמרה במצבה של המבקשת, זאת לאחר שעברה טיפול באמצעות Radio Frequency . וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, שדנה בתביעת המבקשת לקביעת נכות כללית קבעה כי למבקשת נגרמה נכות של 100% אחוזים בגין מצבה לאחר הטיפול האמור. או אז, הועלתה שוב, בפני הוועדה הרפואית לענייני נפגעי עבודה, שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הראשונה לבין נכותה של המבקשת. הוועדה שבה ואשררה את המסקנה לפיה קשר סיבתי כזה אינו מתקיים.

2.במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, שעסק בשתי התאונות האמורות, ביקשה המבקשת כי המומחה הרפואי שמונה לצורך מתן חוות דעת ביחס לתאונה השנייה, יחווה דעה גם באשר לנזקים שנגרמו למבקשת בתאונה הראשונה, ובכך נתבקשה למעשה רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי התייחס, ראשית, לטענה כי בהחלטת ועדת הערר נפלה סתירה פנימית, לאמור, אי-קביעת נכות מחד גיסא, ואמירה לפיה התאונה גרמה להחמרה של מצב קודם מאידך גיסא. בית המשפט אמנם לא ראה לנכון לקבוע כי מדובר בהכרח בטעות סופר, אך הבהיר כי החלטת ועדת הערר לאשר את עמדת הוועדה הרפואית היא ברורה, ולא זו בלבד, אלא שוועדת הערר אף חזרה על עמדתה, בהחלטה נוספת, לאחר שמצב המבקשת הוחמר. בית המשפט הוסיף וקבע כי "הפער" בין החלטת הוועדה שדנה בנכות הכללית לבין הוועדה שדנה בפגיעה בעבודה אינו מצדיק, בנסיבות העניין, מתן רשות להביא ראיות לסתור. זאת, בין השאר, לנוכח הטיפול שניתן למבקשת, בין לבין, והבירור הנוסף שקיימה הוועדה הרפואית לאחר ההחמרה במצב. בית המשפט הטעים כי המומחה שידון בנושא התאונה הראשונה יהא מחויב להניח, כנקודת מוצא לחוות דעתו, שהתאונה הראשונה לא גרמה נכות למבקשת. בית המשפט פסק כי אף העובדה שממילא ממונה מומחה לצורך מתן חוות דעת לגבי התאונה השנייה, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק סטייה מהוראות הדין והפסיקה באשר לנסיבות החריגות שבהן תינתן רשות להביא ראיות לסתור. סוף דבר – בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להביא ראיות לסתור.

3.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי משיגה המבקשת. היא חוזרת על הטענות שהביאה בפני בית המשפט קמא, ומוסיפה כי משמעות החלטתו של בית המשפט קמא, למעשה, היא פגיעה בשיקול דעתו של המומחה. זאת, שכן בית המשפט הורה למומחה להניח כי בתאונה הראשונה לא גרמה נכות למבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

4.בית המשפט המחוזי דן בפירוט בכל טענותיה של המבקשת ודחה אותן. מסקנתו מעוגנת בחומר שהובא בפניו ובכללים הנהוגים בכגון אלה. כפי שהסביר בית המשפט קמא, במקרה זה התברר עניינה של המבקשת בפני הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי ואף נערך בירור חוזר, לאחר ההחמרה במצבה, שחלה, על-פי הנטען, בעקבות הטיפול שעברה המבקשת. המסקנה של כל הוועדות הייתה אחת, לאמור: כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה הראשונה לבין מצבה של המבקשת. האמירה שנכללה כאמור בסוף החלטתה של ועדת הערר, אין בה, כך נפסק, כדי לחתור תחת מסקנתן הברורה של הוועדות.

סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו של דבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט"

חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי , פ"ד מ(4) 690, 701). לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונאל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית. בענייננו, התקיים כאמור הליך ממצה במסגרת ועדות המוסד לביטוח לאומי, ומשכך, אין מקום לפתוח מחדש את סוגיית דרגת הנכות בגין התאונה הראשונה, זאת אף אם מונה מומחה לצורך הבירור הנוגע לתאונה השנייה.

5.אכן, בנסיבות מסוימות יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור מטעמים מיוחדים שיירשמו. אולם במקרה הזה, אין להתערב במסקנתה של הערכאה המבררת, לפיה לא נתקיימו נסיבות כאלה. יצוין עוד, כי גם הטענה בדבר "כבילת" שיקול דעתו של המומחה אינה מקימה עילה להתערבות. אכן, המומחה שמונה נדרש לחוות דעתו רק ביחס לתאונה השנייה. בכל הנוגע לתאונה הראשונה, קביעת הוועדה הרפואית משמשת גם בהליך המשפטי – זהו דבר המחוקק בסעיף 6ב לחוק הפיצויים. אין כאן אפוא "כבילה" של שיקול דעת המומחה, אלא קיום הוראות הדין בדבר המנגנון לקביעת נכות בתביעות לפי חוק הפיצויים.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.