רע"א 4501/07 צבי איזנברג נ. בנק האוצר החייל-סניף המרכז

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה) מיום 1.4.07 בע"א 2288/05, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת רונן) מיום 17.4.05 בא' 101108/00.

ב.

בחשבונה של חברת סלולין תקשורת והשקעות בע"מ (להלן החברה ) אצל המשיב (להלן הבנק ) נצטברה יתרת חוב. הבנק הגיש לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה, וכן כנגד ארבעה נוספים: רונן גולן וגלית ויזל, אשר חתמו על כתבי ערבות לחיוביה של החברה כלפי הבנק ביום 2.2.99; ומשה בראון והמבקש בבקשה הנוכחית, אשר חתמו על כתבי ערבות דומים ביום 16.8.00. מסתבר, כי חלק ניכר מיתרת החוב של החברה מקורו בשיקים שהוצאו מחשבונה על ידי מר גולן (אחיינו של המבקש), בחתימתו בלבד; זאת למרות שלפי הנחיות שנתנה החברה לבנק (בהתאם לפרוצדורה הקבועה על ידיו), נדרשה חתימה נוספת. כתבי הערבות של מר בראון ושל המבקש נחתמו בפגישה בבנק ביום 16.8.00, בה נדונה משיכת הכספים על ידי מר גולן, אשר נעשתה לצרכיו הפרטיים ותוך מעילה בכספי החברה.

ג.

בית משפט השלום קבע כי הבנק לא רשאי היה לאפשר את הוצאת השיקים על ידי מר גולן, וכי גם אישור שניתן בדיעבד למשיכת הכספים, על ידי מר בראון, אינו מכשיר את הפעולות

למפרע. לפיכך אין החברה חייבת לכבד את השיקים הללו, ובהתאם לכך אין לחייב את גב' ויזל בחוב הנובע מהם. לעומת זאת קבע בית המשפט כי המבקש חתם על כתב הערבות בעת שהיה מודע למצב חובותיה של החברה ולמעילה בכספיה; לפיכך מנוע המבקש, למסקנת בית המשפט, מהעלאת טענות כנגד חבותו בגין הסכומים שנמשכו על ידי מר גולן. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה הותנה כתב הערבות עליו חתם בתנאים שונים. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקש, כאילו בעת החתימה על כתב הערבות לא הבהיר לו הבנק כדבעי עניינים שונים הקשורים למצב החשבון של החברה.

ד.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טען כי אין לחייבו לשאת בחובה של החברה, משנקבע כי החברה עצמה אינה חייבת בו. עוד טען המבקש כי הבנק גרם לו לערוב כערב נוסף לחובה של החברה תוך ניצול מצבה הכלכלי העגום, ובאמצעות הטעיה ויצירת מצגי שווא. המבקש חזר גם על הטענה לפיה כתב הערבות שעליו חתם מותנה בתנאים שונים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, באמצו את מכלול מסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום.

ה.

מכאן בקשת רשות הערעור. בקשה זו מייחדת עצמה לנקודה משפטית אחת, קרי, הטענה שלפיה החברה לה ערב המבקש עשויה להימצא מופטרת מחיובה, בעוד המבקש, שערב לה, נמצא חייב בערבות. ההנמקה המשפטית לשם כך אכן עשויה לשבות לב, קרי "שאין לערבות קיום נפרד מן החוב שהיא באה לשרתו" (ע"א 706/74 יראוני נ' הלואה וחיסכון , פ"ד כט(2) 365, 368, מפי הנשיא אגרנט); ועוד, כי אין ניתן לחייב את הערב ביותר מחיובו של החייב, על פי סעיף 4 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, וכי חיובו של החייב העיקרי – החברה – לא היה בר תוקף במועד החתימה על הערבות. כל אלה תולים עצמם בכך, שבית משפט השלום ציין, כאמור לעיל, שאין החברה לה ערב המבקש חייבת לכבד שיקים שנחתמו בחתימה אחת שלא על פי זכויות החתימה בחברה וההנחיות לבנק. יצוין כאן, כי נגד החברה ניתן פסק דין (ראו סעיף 1 לפסק דינו של בית משפט השלום), וכעולה מן הבקשה, היא לא התגוננה כנגד תביעת הבנק המשיב.

ו.

ואולם, המדובר לאמיתו בנושא התחום במחלוקת הצדדים ואינו חורג הימנה לשאלות משפטיות או ציבוריות רחבות יותר שבגינן נשקל גלגול שלישי, חרף הלבוש המשפטי כאמור שהבקשה מעטה עליה (ראו ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128–130). השאלה המשפטית נעוצה בקרקע עובדתית, והקרקע העובדתית היא, ראשית, שהחברה לא בחרה להתגונן (ואיני יודע מה היה חלק המבקש בהחלטה זו), אך בעיקר, שבמהות מושתק לדעתי המבקש מהעלאת הטענה, בשעה שהוא נכנס ביודעין לעבי הקורה של פתרון בעיות החברה, וחתם על הערבות בנסיבות שבהן היה ברור כי "משהו רקוב בממלכת דנמרק". המבקש נכנס במקום בתו גב' ויזל, אשר ערבה לחברה מקודם, שלגביה נקבע כאמור כי לא ניתן לחייבה כיוון שהבנק לא כיבד את הסדרי החתימה המחייבים. אך בשעה שחתם המבקש עצמו, ידע או יכול היה לדעת היטב את התמונה העגומה, לרבות המעילות שביצע אחיינו מר גולן שבשלהן נערכה הפגישה ב-16.8.00. על כן מנוע הוא, כאמור, גם לטעמי, מן הטענה באשר לחברה. הדבר כרוך גם בשאלות תום לב; אכן, על פי רוב בדיני הערבות הטענה תהא חוסר תום לב מצד בנק כלפי ערב, בשל אי יידוע או כיוצא בזה, העשוי להביא להפטרו של ערב (ראו ר' בר-קהן, ערבות (תשס"ו-2006) סעיף 30.4 בעמ' 307-302). אבל אין עקרון תום הלב פועל בכיוון אחד בלבד, וקשה להלום כי המבקש יערוב לחברה לאחר שידע על כשלי השיקים החתומים שלא כראוי, ואחר כך יטען כי החברה יכלה להתגונן ואילו עשתה כן היה מופטר.

ז.

אשר על כן אין בידי להיעתר לבקשה.