רע"א 4512/20חברת מנו ספנות בע"מ נ. מעין בלס

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.6.2020 (ע"א 3590-02-20, השופטת ת' שרון נתנאל ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 22.12.2019 (ת"א 64957-09-19, השופט א' קאופמן ).

עיקרי העובדות וההליכים הקודמים

2.

מקורו של ההליך שבפני באירוע שהיה אמור להיות משמח לב, אולם למרבה הצער לא כך התגלגלו הדברים. המשיבים ובתם הקטינה יצאו לנופש בן מספר ימים על אנייה שמפעילה המבקשת, חברת מנו ספנות בע"מ. המחלוקת בין הצדדים נסבה על תקרית שאירעה לכאורה ביום 9.8.2019 במהלך ההפלגה. באותו אירוע, כך טוענים המשיבים, בתם נפלה ונחבלה, אך לא קיבלה טיפול הולם מעובדיה של המבקשת ששהו באותה עת על האנייה. על רקע האמור, כך נטען, נגרמו לה נזקים נפשיים ורפואיים.

3.

ביום 4.9.2019 פנו המשיבים באמצעות בא-כוחם במכתב שנוסח בשפה חריפה ומוען אל המבקשת (להלן: המכתב ). במכתב טענו המשיבים כי בתם הקטינה נחבלה ונפלה במהלך ההפלגה לאחר שנדחפה לעבר משקוף ברזל על-ידי קטינה אחרת, וכתוצאה מכך החלה לדמם. חרף האמור, כך נטען, לא הובהל רופא האנייה לצורך הענקת טיפול ראשוני וראוי. כן נטען, כי צוות האנייה צילם את המשיבים וקטינים נוספים באופן שעלה כדי פגיעה חמורה בפרטיותם. המשיבים הוסיפו ופירטו את הנזקים שנגרמו לקטינה בעקבות האירוע, ודרשו מהמבקשת לפצות אותם בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, כמו גם בגין ההוצאות שבהן נשאו כתוצאה מהתרשלותם הנטענת של עובדי המשיבה.

4.

בהמשך לכך, ביום 26.9.2019 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק ) בסך של 100,000 שקלים. המבקשת טענה בתביעתה כי המכתב שנשלח אליה עולה כדי פרסום מבזה ושקרי שעלול לפגוע במוניטין שלה ובשמה הטוב. המבקשת הוסיפה כי המשיבים שלחו את המכתב במכוון למזכירות החברה של המבקשת, על מנת להרחיב את תפוצתו, וזאת תוך הכפשתה וביזויה בקרב עובדיה. המבקשת הוסיפה כי המכתב אכן עורר עניין רב בקרב עובדיה, וכי בקרב חלקם אף נוצר הרושם המוטעה כי היא מפקירה את נוסעיה.

5.

ביום 11.11.2019 הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה נטען כי מדובר בתביעת סרק קנטרנית שנועדה להפחיד את המשיבים ולגרום להם לסגת מההליך שבכוונתם לנקוט נגד המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לבתם, ואף הדגישו בהקשר זה את הסכום הגבוה שצוין בכתב התביעה שהוגש נגדם. עוד טענו המשיבים, כי התביעה אינה מגלה כל עילה, שכן לא ביצעו "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. כן נטען, כי ממילא המכתב שנשלח למשרדי המבקשת חוסה תחת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המורה כי פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי לא ישמש עילה לתביעה. לשיטת המשיבים, סעיף זה חל גם על שליחת מכתב התראה לפני הגשת תביעה, כפי שנעשה במקרה דנן. מנגד, בתגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף טענה המבקשת בין היתר כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אינו חל במקרה דנן מאחר שהפרסום לא נעשה "תוך כדי דיון", כפי שזה מורה, ומאחר שלא מתנהל כל הליך משפטי בין הצדדים.

6.

ביום 22.12.2019 נעתר בית משפט השלום לבקשה לסילוק על הסף, בציינו כי מדובר במקרה מובהק שבו יש לעשות כן למרות השלב המוקדם שבו מצויה התביעה. בית משפט השלום קבע כי המכתב ששלחו המשיבים חוסה תחת ההגנה המעוגנת בסעיף 15(3) לחוק, שחלה על פרסום שנעשה "על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון". בית משפט השלום ציין כי על-פי ההלכה הפסוקה, סעיף 13(5) לחוק הורחב כך שיחול על כל פניה בכתב הקשורה להליך משפטי, ובכלל זה גם על מכתבי התראה הנשלחים לקראת הליך משפטי ואף אם בסופו של דבר לא נפתח הליך כאמור. בית משפט השלום ציין עוד כי הגשת התביעה זמן כה קצר לאחר שנשלח המכתב נגועה בחוסר תום לב מצד המבקשת ואף מחזקת את התחושה כי מדובר בתביעת "השתקה" או "הפחדה" שמטרתה להרתיע את המשיבים מלנקוט בהליכים משפטיים נגד המבקשת. לבסוף, צוין כי ספק אם משלוח המכתב עולה כדי "פרסום" לפי החוק, שכן לא נטען בתביעה כי הוא הופנה לצד שלישי כלשהו.

7.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי ציין אף הוא כי הפסיקה הרחיבה את פרשנותו של סעיף 13(5) לחוק כך שיחול גם על התכתבויות שקדמו להליך משפטי, ובכלל זה גם על מכתבי התראה שנשלחו קודם להגשת תביעה. לצד זאת, צוין כי ההלכה הפסוקה התייחסה למקרים שבהם נפתח לבסוף הליך משפטי בין הצדדים, ולכן מתעורר ספק האם הסעיף חל גם בענייננו. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי על פני הדברים, אין מקום להחיל את הסעיף גם במקרים שבהם לא נפתח לבסוף הליך משפטי, שכן הדבר עלול לפתוח פתח לפרסום הכפשות באמתלה של התראה לפני תביעה. אולם, צוין כי גם קביעה הפוכה עלולה לעורר קושי, בפרט במצבים שבהם ברי כי לא יינקט כל הליך שיפוטי, כגון במצב שבו חלפה תקופת ההתיישנות, או כאשר שולח מכתב ההתראה מצהיר שלא יפתח בהליכים. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הותיר את השאלה בצריך עיון, בציינו כי המשיבים הצהירו כי בכוונתם להגיש תביעה נזיקית נגד המבקשת במועד קרוב. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, דיון בתביעה שהגישה המבקשת בנסיבות אלה ממילא יהיה לשווא, שכן הוא ייפסק עם הגשת התביעה הנזיקית.

8.

לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין עוד, מבלי לטעת מסמרות, כי גם לשיטתו ספק אם בנסיבות העניין משלוח מכתב ההתראה לכתובתה הרשמית של המבקשת בא בגדר המונח "פרסום" כהגדרתו בחוק. זאת, בשים לב לכך שלפי סעיף 2(ב) לחוק, המצאה לנפגע עצמו אינה מהווה פרסום. בנסיבות אלה, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.

בקשת רשות הערעור

9.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת על הטענות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, ומוסיפה כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בדבר תחולת החיסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע על מכתבי התראה שלאחריהם לא נפתח הליך משפטי. לשיטת המבקשת, יש מקום לקבוע הלכה שתבהיר כי סעיף זה אינו חל כאשר לא מתנהל הליך כאמור. המבקשת סבורה כי תכליתו של סעיף 13(5) לחוק היא לאפשר לצדדים להליך המשפטי להתבטא בחופשיות כאשר זה מתנהל. לעומת זאת, כך נטען, במקרה דנן המשיבים לא הגישו תביעה כנגד המבקשת, וספק אם בכוונתם להגיש תביעה כזאת בעתיד.

10.

באשר לקביעות בנוגע ליסוד הפרסום, המבקשת טוענת כי בשלב זה של ההליך די בכך שהיא טענה כי זה מתקיים, בשים לב לעובדה שטרם הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים. כן נטען, כי העובדה שמדובר במכתב יוצרת חזקה שלפיה זהו פרסום כהגדרתו בחוק, שכן מרגע שהוא נשלח הוא עלול להגיע לאנשים אחרים מלבדה. בהקשר זה, המבקשת מדגישה כי לפי סעיף 2(ב) לחוק יש לבחון האם המכתב הגיע לאדם אחר זולת הנפגע, להבדיל מאשר לבחון את היעד שאליו הוא נשלח, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת עוד כי בנסיבות שבהן בית המשפט המחוזי לא הכריע בעניין זה, ממילא לא היה מקום להכשיר את ההחלטה לסלק את התביעה על הסף.

11.

ביום 19.8.2020 ניתנה החלטה שהורתה למבקשת להבהיר את עמדתה ביחס להתקיימותו של יסוד הפרסום "בנסיבות בהן נשלח מכתב התראה לנתבע פוטנציאלי ללא העתקים". ביום 25.8.2020 הוגשה תגובת המבקשת. לטענתה, כאשר אדם מעלה על הכתב תוכן שעלול להוות לשון הרע, הרי שעליו לנקוט בזהירות סבירה ולשלוח את המכתב "באופן שבו המכתב יגיע רק לנמען ולא לאחרים מלבדו". בהמשך לכך נטען כי המכתב "הגיע בפקסימיליה למשרדי המבקשת" וכי "עיינו בו עובדי המבקשת ופרסומו אצלהם גרם לפגיעה קשה בתדמיתה במוניטין שלה בקרב עובדיה" (כך במקור).

דיון והכרעה

12.

לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

13.

השאלה שבה התמקדה הבקשה – בכל הנוגע להיקף תחולתו של החיסיון הקבוע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – היא אכן שאלה בעלת השלכות רוחב פוטנציאליות. אולם, יש להבהיר כי בית משפט זה כבר נדרש לא אחת לדיון בגבולות הסעיף האמור. כך, נקבע בעבר כי סעיף 13(5) לחוק חל "לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ראו: רע"א 1104/07 חיר נ' גיל , פסקה 8 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (19.8.2009), וההפניות שהובאו שם). כפי שהוסבר שם, הדברים נטועים בתכלית הסעיף שנועד למנוע אפקט מצנן ביחס להתבטאויות חופשיות הנאמרות בגדרו של הליך משפטי, הגם שהדבר כרוך מטבע הדברים ב"מחיר" מסוים מהיבט ההגנה על הזכות לשם טוב. דברים אלה יושמו בהמשך באופן קונקרטי גם בכל הנוגע למכתבי התראה שנשלחו בטרם נפתח הליך משפטי (ראו: רע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.2011) (להלן: עניין הרם ); ע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.2018)). בין היתר נקבע בעניין הרם כי החסינות חלה גם בנסיבות שבהן תביעת הדיבה הוגשה בטרם נפתח הליך משפטי, ובלבד שקיים "קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב" (שם, בפסקה 5). בהקשר זה הודגש כי ככל שקיימת הקפדה על יישום הכלל האמור, אין מקום לחשש לפיו ינוצל הסעיף לרעה על מנת להקנות בדיעבד חסינות לפרסום פוגעני.

14.

השאלה שבה מיקדה המבקשת את בקשתה היא האם סעיף 13(5) לחוק חל בנסיבות שבהן נשלח מכתב התראה בטרם הגשת תביעה אולם בסופו של דבר לא הוגשה תביעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, שאלה זו עשויה לעורר התלבטות במקרים מסוימים, למשל כאשר חלף פרק זמן ארוך ביותר מיום שליחת מכתב ההתראה אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה. כך או כך – איני סבורה שהמקרה דנן מצריך או מצדיק דיון בשאלה זו. למעשה, כך גם סבר בית המשפט המחוזי, אשר הדגיש כי במקרה דנן עבר זמן קצר יחסית של מספר חודשים מהאירוע ועד להגשת תביעת לשון הרע על-ידי המבקשת. לאמיתו של דבר, אני סבורה כי פרק הזמן שהיה מקום לבחון הוא זה שחלף בין שליחת מכתב ההתראה על-ידי המשיבים לבין הגשת התביעה על-ידי המבקשת – כשלושה שבועות בלבד. בהתחשב בפרק זמן קצר זה, שלא לומר קצרצר, למעשה לא ניתנה למשיבים כל הזדמנות להגיש את התביעה. בהקשר זה ראוי להעיר כי טובת העניין מצדדת בכך שתביעות לא יוגשו למחרת שליחת מכתב התראה. אדרבה, יש לקוות כי לעיתים שליחת מכתב התראה תאפשר לצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם ללא צורך בפתיחת הליך משפטי. בשל כך, אף יש להיזהר מפרשנות שתוביל ליצירת אפקט מצנן על פרקטיקה רווחת זו, שיתרונותיה בצדה (ראו באופן כללי: Carrie Sperling, Priming Legal Negotiations Through Written Demands , 60 Cath. U. L. Rev . 107 (2011) ). בסיכומו של דבר, איני סבורה כי השאלה המשפטית שאליה התייחסה המבקשת בבקשת רשות הערעור מתעוררת במקרה זה או נדרשת להכרעה בו.

15.

אוסיף, כי למועד שבו הוגשה תביעת לשון הרע חשיבות בענייננו גם בהיבט נוסף, זה הנוגע לטענות שלפיהן התביעה האמורה הוגשה למטרות השתקה או הפחדה. אמנם, בית המשפט המחוזי ציין בעניין זה כי החשש מפני נזקיה של תביעת לשון הרע כתביעה "משתיקה" נחלש כאשר הנתבע בה נכנס לגדרו של סעיף 13(5) לחוק (פסקה 15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). אולם, ראוי גם לזכור כי כוחה של תביעת השתקה הוא בעצם יצירתו של אפקט ההרתעה כלפי הנתבע על מנת להניאו מהמאבק שהוא מנהל כנגד התובע, כך שייסוג מעמדתו או לכל הפחות יתפשר עמו. במקרים רבים התובע המגיש תביעת השתקה כלל לא צריך לנהל את ההליך עד תום כדי להשיג מטרה זו (ראו: George W. Pring & Penelope Canan, Strategic Lawsuits Against Public Participation (“SLAPPS”): An Introduction for Bench, Bar and Bystanders , 12 U. Bridgeport L. Rev . 937, 943 (1992) ). לאמיתו של דבר, ניתן למצוא אינדיקציה לכך במכתב ששלחה המבקשת למשיבים ביום 10.9.2019 כתגובה למכתב ההתראה שנשלח אליה. במכתב זה ציינה המבקשת כי " מקום בו למרות האמור לעיל

יחליטו מרשייך להגיש תובענה לבית המשפט הנכבד , החברה שומרת על זכותה להיפרע ממרשייך בגין נזקיה לרבות הוצאות משפטיות שיגרמו לה ופגיעה בשמה הטוב " (ההדגשות הוספו – ד' ב' א').

16.

למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי השאלה המשפטית שבה התמקדה הבקשה לא הייתה הסוגיה היחידה שהכריעה את הכף כנגד המבקשת. לפחות לכאורה, גם אם מבלי לקבוע מסמרות, ההליך כולו חוסה תחת צילה של שאלה משפטית נוספת שנזכרה על-ידי הערכאות הקודמות – האם בכלל התקיים כאן "פרסום" בנסיבות שבהן נשלח מכתב התראה למשרדיה של המבקשת בלבד. לכאורה, מה ניתן לצפות מצרכן שלו תלונה ביחס לשירות שקיבל – אם לא לפנות ישירות למשרדו של נותן השירות? מטענת המבקשת משתמע כי כביכול צרכן המלין על שירות אינו יכול לשלוח מכתב לחברה האחראית לו מבלי לברר את "כללי הניהול הפנימי" של החברה ומדיניות הסודיות הספציפית שלה. לא נטען כי באתר האינטרנט של המבקשת או במידע שסיפקה ללקוחותיה הם הופנו להגיש מכתבי התראה מסוג זה לכתובת אחרת מזו שאליה פנו המשיבים. אם כן, התביעה כולה מבוססת לכאורה על הנחה של נטל בלתי סביר על הלקוחות.

17.

ואמנם, כבר בית משפט השלום קבע כי "ספק אם משלוח המכתב לתובעת ולבאי-כוחה נכנס להגדרת 'פרסום' שבחוק, שהרי בכתב התביעה אין טענה שאותו מכתב הופנה לצד ג' כלשהו". אף בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה דומה. גם מהיבט זה, אין אפוא הצדקה למתן רשות ערעור. המבקשת הלינה על כך שהערכאות הקודמות הגיעו למסקנה האמורה בשלב המקדמי שבו הייתה מצויה התביעה. אולם, בהקשר זה יש להזכיר כי מטבעה, החלטה לסלק תביעה על הסף מתקבלת לרוב בשלב מוקדם של ההליך, על בסיס כתב התביעה שהוגש והבקשה לסילוק, וזאת על מנת למנוע ניהול הליך מיותר (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 289-287 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020)). על כך אפשר להוסיף, כי אף בהודעה המשלימה שהוגשה מטעמה, לפי החלטתי, לא הציגה המבקשת עובדות או טענות משפטיות המצדיקות לסטות מן המסקנה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות.

18.

אם כן, התמונה המתקבלת לכאורה היא זו. לקוחה קטינה של חברת ספנות נפגעה בהיותה על סיפון אחד מכלי השיט שלה (ומבלי שאני נוקטת כל עמדה בעניין זה). הוריה שולחים מכתב התראה או תלונה למשרדי החברה, והדבר מוביל להגשת תביעת דיבה נגדם בסכום של 100,000 שקלים ללא הוכחת נזק. אין צריך לומר מהי המשמעות של הגשת תביעה כזו מהיבטם של אנשים פרטיים שאינם מצוידים בחיי היומיום שלהם בייעוץ משפטי. דומה שתפארתה של המבקשת לא תהא על הדרך הזו.

19.

סוף דבר: הבקשה נדחית. לאחר התלבטות, ורק משום שלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.