רע"א 4518/99 דן אורלוב נ. בנק הפועלים בע"מ (סניף הקריה)

1.המשיב הגיש כנגד המערערים תביעה, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ט' שחר), בסדר דין מקוצר, שענינה טענה לפיה המערערים ערבו לחובות חברה. המערערים ביקשו רשות להתגונן כנגד התביעה. בקשתם זו התקבלה, ביום 22.10.98, והרשות להתגונן הותנתה בהפקדת סכום דומה לסכום התביעה בקופת בית המשפט. בית המשפט נימק את החלטתו בענין התנאי, בכך שמדובר ב"הגנה גבולית, המזכה - אך בדוחק - את המבקשים [המערערים] בקבלת הרשות להתגונן המבוקשת...". בין השאר נאמר בהחלטה, כי למרות שאין בית המשפט אמור לשקול בדרך כלל שיקולי מהימנות, הרי שכשחוסר המהימנות כה בולט בהגנה הלכאורית, רשאי בית המשפט ליישם זאת על סיכויי הצלחת נתבע בהגנה שכזו. בעקבות מתן הרשות להתגונן נקבע התיק לקדם משפט, בפני השופט שדן בבקשה. על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בבית המשפט (כב' השופטת ה' גרסטל) הגיעו הצדדים להסכמה, אשר ניתן לה תוקף של פסק דין (ביום 27.12.98), ולפיה, בין השאר, יבוטל החיוב בהפקדת הסכום כתנאי למתן הרשות להתגונן.

2.ביום 25.1.99 הגישו המערערים לבית משפט השלום בקשה כי יפסול עצמו מלשבת בדין בתיק זה. המערערים טענו, כי החלטתו של בית המשפט, לפיה הגנתם קלושה, לוותה בקביעת ממצאים בדבר חוסר מהימנותם, ממצאים אשר ספק רב לטענתם אם יוכל בית המשפט להשתחרר מהם, וכי בכך "גיבש עמדה סופית והכריע את התיק". המערערים מכוונים טענותיהם לאמירות המצויות בהחלטה, כגון האמירה כי הטענה בדבר זיוף חתימת המערער 1 "עוטה סימן שאלה גדול"; כי תשובת המערער 1, לפיה נודע לו על חתימתו הלכאורית רק עם קבלת כתב התביעה - היא "כוזבת בעליל" וכי טענת המערער 1 על כך שלא ידע שעליו לחתום על כתב הערבות "עומדת בסתירה משוועת" לעדות המערער 2. לחילופין, התבקש בית המשפט לפסול את עצמו מחמת מראית פני הצדק, מכיוון שהנסיבות המתוארות יוצרות אצל המערערים אי נוחות וחשש ממשי לחריצת הדין בענינם. בית המשפט דחה בקשה זו. בית המשפט קבע, בהחלטה ארוכה ומנומקת, כי בהחלטתו לא נקבעו ממצאים סופיים, כטענת המערערים, אלא ההחלטה עסקה רק בשאלה, אם המערערים הציגו הגנה לכאורה לתביעה, ובית המשפט פתוח לשכנוע כך או אחרת לגבי הסוגיות נשוא הדיון. כן נאמר, כי מדובר בממצאים לענין מתן הרשות להתגונן ולא לענין התביעה, וכי לצורך מתן הרשות להתגונן נימנו סתירות וחוסר סבירות לכאורה בלבד. לבסוף נאמר, כי רק חסד נעשה עם המערערים, שלא נדחתה בקשתם לפסילת השופט על הסף מחמת העדר תצהיר לתמיכה בבקשה, ומחמת שיהוי בהגשתה.

3.על החלטה זו נסוב הערעור שבפני. המערערים מעלים בערעורם את עיקר הטענות שהועלו בבקשת הפסילה שהגישו, לרבות לענין קביעת הממצאים בדבר מהימנותם. לחילופין נטען, כי בשל מראית פני הצדק יש להורות על פסלות השופט. המשיב מאמץ בתשובתו את נימוקיו של בית המשפט בהחלטתו שלא לפסול את עצמו, ובפרט לענין השיהוי בו לקתה בקשת הפסילה.

4.לאחר שעיינתי בערעור, בתשובת המשיב ובחומר שלפני נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. ראשית , בקשת הפסילה לקתה לכאורה בשיהוי רב שיש בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. הבקשה הוגשה כשלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה נשוא הבקשה, ולאחר שההחלטה עמדה בפני ערכאת ערעור. מההחלטה בענין בקשת הרשות להתגונן עולה (ולא נטען על ידי הצדדים אחרת), כי המערערים ידעו כבר בעת מתן ההחלטה, כי הדיון בתיק יימשך בפני אותו שופט. נסיבות אלה יש בהן לכאורה כדי לשלול את הטענה כי הבקשה הוגשה "מיד לאחר שנודעה טענת הפסלות" (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). שנית , אף לגופו של ענין לא מצאתי ממש בערעור. כבר נפסק, כי העובדה שבית המשפט דן וקובע ממצאים לצורך הכרעה בבקשת הרשות להתגונן אינה יוצרת כשלעצמה עילה לפסילת השופט, אלא שדרך דיון זו טבועה בהליך של סדר דין מקוצר (ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' שוקי אבו (לא פורסם)). בענין זה יחולו ההלכות והכללים הנהוגים במשפטנו בכל הנוגע לפסלות שופט בכלל (שם). השאלה הנה, אם כן, אם הממצאים שנקבעו יש בהם כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). המערערים טוענים כי בהליך זה נקבעו ממצאים בנוגע למהימנותם, וזאת בניגוד להלכה הקובעת כי במסגרת דיון בבקשת רשות להגן אין לדון במהימנות המבקש. טענות אלה אין מקומן בערעור שענינו פסלות שופט, וכפי הנראה הם אכן נטענו בבקשת הרשות לערער שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לטענת הפסלות, עיון בהחלטה מגלה כי בית המשפט, הגם שראה בטענות ההגנה של המערערים "גבוליות", לא "ננעל" בפני שכנוע בצדקת טענות המערערים (ראו בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573, 605), והקביעות נשוא בקשת הפסלות נקבעו לכאורה בלבד, לצורך מתן הרשות להתגונן, שאף לא סויגה לגופה. לפיכך, לא נוצר אותו חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המצדיק פסילת השופט (וראו גם ע"א 6489/98 פיזוטאי ואח' נ' רונן (לא פורסם)). אף בטענת מראית פני הצדק אין ממש בענין זה. הלכה היא, "שלא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247, 250). בהעדר ביסוס אובייקטיבי לתחושתם הסובייקטיבית של המערערים, אין גם מקום לטענה זו. אשר על כן, דין הערעור להדחות.

הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.