רע"א 4529/00 אהרון קידר נ. ראובן גרוס

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה.פ. 11305/99 ו- 11406/99) מיום 25.5.00 בו דחה בית המשפט את בקשת המבקש לבטל פסק בוררות שניתן ביום 7.7.98 וקיבל את בקשת המשיב לבטל את החלטת הבורר מיום 17.10.99 בה הורה על עיכוב ביצוע פסק הבוררות.

2.בין הצדדים התגלע סכסוך עיסקי הקשור במיזם לאספקת מזון לשירותי מזון בבתי ספר ממשלתיים בסלובקיה. המבקש היה בעל חברה לאספקת מזון לילדים בבתי ספר. בינו לבין המשיב נחתם חוזה לפיו רכש המשיב 50% מהון המניות של החברה כנגד השקעה של סכומי כסף שהיו צריכים להשתלם במועדים מסוימים. המשיב לא שילם סך של 300,000 דולר במועד שהמבקש סבר כי עליו לשלמו וכתוצאה מכך פנה הוא לבוררות על פי מנגנון שנקבע בחוזה. המשיב טען להגנתו כי החוזה בטל מעיקרו מאחר שנחתם על סמך מעשי הטעיה ותרמית שעשה כלפיו המבקש. הוא תבע בתביעה שכנגד תשלום סכומים להשבת השקעותיו וסכום נוסף כפיצויים.

הבורר דחה את טענות ההטעייה והתרמית שהעלה המשיב. מצד שני דחה את דרישת המבקש לתשלום 300,000 ש"ח. במסגרת התביעה שכנגד הוא חייב את המבקש בתשלום סך 275,000 דולר, המשקף מחצית ההפסדים של הצדדים בעיסקה המשותפת. הבורר קבע בהקשר זה כי הפרויקט נכשל עקב הכנה בלתי מספיקה אי הבנה, וקשיי תקשורת וכן ארועים חיצוניים שארעו הקשורים בחילופי שלטון בסלובקיה ושינויי מדיניות. הוא ביסס את החלטתו לחלק את ההפסד בין שני הצדדים על "תוקף הסמכות שניתנה לו בחוזה, המשחררת אותו כבורר מהוראות החוק".

המבקש עתר לביטול פסק הבורר בטענה שעם דחיית טענת התרמית וההטעייה שנטענה כטענה יחידה בתביעה שכנגד, לא היה הבורר מוסמך להורות על ביטול החוזה מטעמים שלא נטענו בפניו ועל חלוקת ההפסדים בין המבקש והמשיב. הוא הוסיף כי לא ניתנה בידו הזדמנות נאותה לטעון ולהגיב לקביעות הבורר והסתמך לצורך כך על עילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש לענין קיום עילת ביטול פסק הבורר במקרה זה. הוא קבע, ראשית, כי המשיב העלה לא רק טענות בדבר הטעיה ותרמית כעילה לביטול החוזה אלא גם טענת טעות המצדיקה ביטול כזה ולכך המבקש יכול היה להגיב ולטעון. על פי שטר הבוררות ניתן לבורר מרחב פעולה כמעט בלתי מוגבל בניהול הבוררות והכרעה בה, ובנסיבות הענין הוא פעל כדין ולא חרג ממסגרת סמכויותיו. כן שלל בית המשפט קיומה של עילה לביטול הפסק על בסיס הטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לבעל דין לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו. הוא קבע כי הזדמנות ניתנה, ואם לא נוצלה כראוי הרי זה פרי מחדלו של המבקש.

3.בחלקו האחר של הפסק התייחס בית המשפט להחלטת הבורר הנוספת בה הורה על עיכוב ביצוע פסק הבורר בעקבות תביעה חדשה שהוגשה אליו על ידי המבקש, בה תבע לחייב את המשיב לשאת במחצית השקעתו בחברה ולשלם לו סך של 345,000 דולר בהסתמך על פסק בורר שניתן. המבקש טען בתביעתו הנוספת כי כשם שהבורר חילק את הפסדי המשיב בין השניים כך יש לחלק את הפסדיו שלו בין שניהם. המשיב חלק על סמכות הבורר ליתן עיכוב ביצוע. בית המשפט קבע כי החלטת הבורר הנוספת בה הורה על עיכוב ביצוע נגועה בחוסר סמכות מן הטעם כי משניתן פסק בוררות שוב אין הבורר מוסמך עוד לשוב ולדון בנושא הבוררות וסמכותו מוצתה, וכן כי צווים זמניים מוסמך הוא ליתן במהלך הבוררות אך לא לאחר סיומה.

ביום 3.10.00 נתן הבורר את פסקו בתביעה החדשה וקבל בה באופן חלקי את טענות המבקש וחייב את המשיב בתשלום 160,000 דולר.

4.בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש נסבה על שניים:

(א) דחיית בקשת ביטול פסק הבורר. לענין זה טוען המבקש כי טענת הטעות אותה העלה המשיב בתביעה שכנגד נטענה כטענה שולית וסתמית ולא נתמכה בתשתית עובדתית; כן לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני הקביעות העובדתיות של הבורר.

(ב) ביטול החלטת הבורר הנוספת לעכב ביצוע פסק הבורר. לטענתו, החלטה זו ניתנה במסגרת סמכות הבורר לדון בתביעה החדשה ובמסגרת הסמכות שהוענקה לבורר בחוק ליתן צווים זמניים.

5.אינני מוצאת ממש בבקשת רשות ערעור זו. החלטת בית משפט קמא הדוחה את בקשת ביטול פסק הבורר מהנימוקים שהובאו על ידי המבקש הינה מבוססת בעובדות ובדין ואין להתערב בה. החלטתו של הבורר לבטל את החוזה בין הצדדים מהנימוקים שהעלה אינה נגועה בפסול המצדיק התערבות לשינויה. נטענו בפניו טענות לביטול החוזה, המשתרעות מעבר לטענות הטעייה ומרמה, והיה זה במסגרת הסמכויות הרחבות שהוקנו לו במנגנון הבוררות לדון בהן ולהחליט על ביטול החוזה, כעולה ממכלול חומר שהובא בפניו. לא הונח גם בסיס כלשהו לטענה כי נמנעה מבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו. לא נמצא כל פסול באופן ניהול הבוררות, ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם, וכל צד כלכל את צעדיו הדיוניים בדרך שראה אותה לנכון. (ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פד"י לז(3) 292, 298). דין טענה זו להידחות, איפוא.

שנית, אינני רואה מקום להתערב גם בהחלטת בית משפט קמא לבטל את הוראת עיכוב הביצוע שנתן הבורר בהחלטתו הנוספת לאחר מתן פסק הבורר. עשויה, אכן, לעלות שאלת סמכות בורר להורות על עיכוב ביצוע פסק בוררות שנתן כעבור תקופת זמן לאחר נתינתו, והתשובה לשאלה זו עשויה לדרוש בחינה מורכבת של סוגיות שונות. בענייננו, בחינה כזו אינה נדרשת מאחר שהוראת עיכוב הביצוע שנתן הבורר פקעה מאליה בלאו הכי. בסעיף 21(ב) להחלטתו קובע הבורר:

"הנני מחליט לעכב ביצוע פסק בוררין הנ"ל מיום 7.7.99 עד למתן פסק הדין הסופי בתביעה האמורה בסק'(א) דלעיל."

פסק הדין אליו מכוון הבורר מוגדר בס"ק(א) לאותה החלטה בתורת

"פסק הדין הסופי בתביעה אשר מר ראובן גרוס (המשיב) תובע או יתבע בבית המשפט לדחיית תביעתו של מר קידר (המבקש) על הסף או כי מוצתה סמכותו של הבורר על פי סעיף הבוררות שהבאתי לעיל."

תביעה זו של המשיב לביטול הליך תביעת הבוררות החדשה שהגיש המבקש נדחתה בבית המשפט המחוזי, והבורר נתן בינתיים את פסקו גם לגבי תביעה זו ביום 3.10.00. ממילא, ההתנייה שהוא עצמו היתנה להמשך תוקפו של עיכוב הביצוע פקעה, ועל פי החלטתו שלו שוב אין תוקף לצו זה.

לאור האמור, יש לדחות את בקשת רשות הערעור על שני חלקיה.

המבקש ישלם למשיב את הוצאותיו בבקשה זו בסכום כולל של 10,000 ש"ח.