רע"א 4569/99 אברהם שלו נ. מנהל מס שבח מקרקעין - אזןר המרכז

1.זוהי בקשת רשות ערעור של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כבוד השופט א' הומינר) מיום 1/6/99 בע"ש 458/96, בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק מס רכוש").

המבקשים הינם בעלים משותפים של חלקות 16, 17 ו - 35 בגוש 6393. על פי תוכנית בינוי ערים שפורסמה בראשית שנות ה - 80 (תב"ע פת / 1233 / 2א') מיועדות שלוש החלקות לאיחוד וחלוקה מחדש, ובמסגרת זאת מיועדים חלק מחלקה 16 וכל חלקה 17 להפקעה. לאחר שתבוצע ההפקעה ייועדו החלקים המופקעים לצרכי ציבור. המערערים הגיעו להסכמה עם הרשות המקומית (עיריית פתח תקווה), לפיה תפקיע העירייה את החלקים האמורים, במקום להפקיע עד 40% משטח כל אחת מ - 3 החלקות. ההפקעה לא בוצעה עד כה. המשיב חייב את המבקשים בתשלום מס רכוש בגין חלקות 16 ו- 17 לשנת המס 1994. על חיוב זה הגישו המבקשים ערר לועדת הערר לפי חוק מס רכוש, ובו טענו כי הם פטורים מתשלום מס רכוש מנימוקים אותם ביססו על יעוד החלקות לפי תב"ע פת / 1233 / 2א' כאמור לעיל. ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי בלבד ועדכנה את שווי החלקות לאור ייעודן האמור. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטת ועדת הערר. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים והשאיר על כנה את החלטת ועדת הערר. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.המבקשים טוענים בבקשתם שתי טענות מרכזיות. ראשית, טוענים המבקשים, כי היה על הערכאות דלמטה להתייחס לשלושת החלקות הנזכרות כיחידה כלכלית אחת לצורך מס רכוש. המבקשים סוברים בהקשר זה, כי טעה בית המשפט קמא, באופן שבו החיל על המקרה דנן את ההלכה שנקבעה ברע"א 1221/94 חברת תרשיש בע"מ נ' מנהל מס רכוש נתניה , פ"ד מט (1) 356 (להלן: "פרשת תרשיש"). אליבא דמבקשים, על פי מבחן הייעוד הכלכלי, שהנו אחד המבחנים שאומצו בפרשת תרשיש, שלושת החלקות מהוות יחידת מיסוי אחת. טענתם השניה המרכזית של המבקשים היא, כי הרשות תפסה חזקה בחלקים מהקרקעות דנא, ולפיכך עברה הבעלות, לצורך מס רכוש, בחלקים אלו לרשות והם פטורים מתשלום מס בגין חלקם אלו. בתגובתו, מבקש המשיב, לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

3.דין הבקשה להידחות. באשר לטענתם של המבקשים המתייחסות לאופן הגדרת יחידת המס, בעניין זה נקבעה ההלכה, באופן מפורט, בפרשת תרשיש . טענת המבקשים, שנסבה על אופן היישום של הלכה זאת בנסיבות המקרה הספציפי,

אינה מצריכה את הכרעתו של בית המשפט זה בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים, ועל כן אינה מסוג הטענות המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (מה גם שחשיבותה המעשית של השאלה האמורה פוחתת לנוכח אפסותו של מס רכוש על קרקע על פי תיקון לחוק שנכנס לתוקף ביום 1/1/00). אף לגופו של עניין, דומה שלא נפלה טעות לפני בית המשפט קמא באופן יישום ההלכה שנקבעה בפרשת תרשיש . בהתאם להלכה זאת, אימץ בית המשפט קמא את מבחן הרישום במרשם המקרקעין כנקודת מוצא לקביעת יחידת המיסוי, ולפי מבחן זה, אכן כל חלקה מ- 3 החלקות מהווה יחידת מיסוי עצמאית ונפרדת. לאור קביעתו של בית המשפט קמא, כי המבקשים בחרו שלא להביא ראיות באשר לשטח של הבניינים הקיימים על כל חלקה בנפרד, אלא העדיפו להביא ראיה רק לגבי השטח הבנוי על כל החלקות ביחד, דומה כי המבקשים לא עמדו בנטל להראות כי יש מקום לסטות ממבחן הרישום כנקודת מוצא ולהחיל את המבחנים האחרים אשר הוצעו בפרשת תרשיש .

4.באשר לטענתם האחרת של המבקשים, כי הרשות שתפסה חזקה במקרקעין הופכת לבעליה לצורך מס רכוש הרי שטענה זו לא נטענה באופן מפורש בפני בית המשפט קמא, ולפיכך אין להעלותה כעת. גם לגופה של טענה זאת, נראה שאין הדין עם המבקשים, שכן התנאים אותם מציב סעיף 1(1א) לחוק מס רכוש, לכך שהמדינה תיחשב לבעלת המקרקעין, לצורך מס רכוש, לא התקיימו, לאור זאת שבשנת המס הרלוונטית טרם נשלמו הליכי ההפקעה וטרם פורסמה הודעה על כך לפי סעיף 1(5) לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943.

הטענה האחרונה של המבקשים לעניין שיעור הפחתת שווי הקרקע היא טענה עובדתית שאינה מצדיקה התערבות בגלגול שלישי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח.