רע"א 4579/00 קופת התגמולים לעובדי האוניברסיטה העברית בירושלים נ. אורית לו

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.המבקשת תבעה את סילוק ידה של המשיבה מדירה המצויה בבעלותה ואשר זכויות הדיור בה (זכויות שעל טיבן ניטשה מחלוקת) ניתנו בשעתו לסבה המנוח של המשיבה (להלן: "המנוח"), שכיהן כפרופסור באוניברסיטה העברית. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' שמעוני) קיבל את התביעה וקבע, כי המנוח או רעייתו (שהמשיבה התגוררה עמה, לטענתה) לא היו דיירים מוגנים בנכס, וממילא לא יכלו להקנות למשיבה זכויות העדיפות על זכויותיהם. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' הכט, ע' חבש ומ' רביד) קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע, כי סבתה המנוחה של המשיבה היתה דיירת מוגנת בדירה. לפיכך השיב בית המשפט המחוזי את ההליך לבית משפט השלום, על מנת שיבחן אם נתקיימו במשיבה התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב1972- (להלן: "החוק")

2.בשלב זה, בטרם חלפה התקופה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פונה המבקשת בבקשה להארכת מועד על פסק דין זה. לטענתה, הואיל וההליך טרם הסתיים וקיימת אפשרות, כי המשיבה לא תוכר כמי שעומדת בתנאי סעיף 20 לחוק והואיל ובכל מקרה מוטב יהיה אם ההליך בכללו יידון כמקשה אחת, מוטב יהיה אם המועד להגשת בקשת רשות הערעור (אם עדיין יהיה צורך בה) יידחה עד לאחר שיידרשו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לשאלת מעמדה של המשיבה בדירה.

3.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה החלטתי לקבל את הבקשה: ככל העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מושתת מעמדה של המשיבה בדירה על שני אדנים: זכויות סבה וסבתה המנוחים מזה וזכויותיה היא מזה. נפילתו של כל אחד מן האדנים תשלול את זכויותיה הנטענות של המשיבה. כל עוד לא נדרש בית משפט השלום לסוגיית מעמדה של המשיבה בדירה (וממילא - כל עוד לא נדרש בית המשפט המחוזי לענין זה) נושא הדיון החלקי בזכויות המנוחים אופי אקדמי-תיאורטי. בנסיבות דומות סירב בית המשפט העליון לדון בבקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי שהחזיר את הדיון בגזירת עונשו של עבריין לבית משפט השלום - בטרם נגזר הדין כאמור ובטרם מוצה הליך הערעור גם לעניין זה (וראו, לדוגמא: רע"פ 3546/96 רייס

נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 8491/96 יובל כהן נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 2301/98 אליהו רונן נ' מדינת ישראל , לא פורסם). אכן, אפשר שבדיעבד יסתבר, כי הדיון החוזר בבית משפט השלום היה מיותר - אם תתקבל בקשת רשות הערעור של המבקשת נשוא הבקשה שבפני. אולם הגיון הדברים מצדיק את מיצויו של מסלול זה בטרם תתברר בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון.

אי לכך אני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 31.5.00 עד לחלוף שלושים יום מן המועד בו יינתן פסק דינו של בית משפט השלום בשאלת מעמדה של המשיבה (ואם יוגש ערעור על פסק דין זה - עד לחלוף שלושים יום ממועד מתן פסק הדין בערעור).