רע"א 4582/08 אלברט יהודאי נ. נאג'י חדד

זוהי בקשה "לעיון חוזר" בהחלטתי מיום 8.1.2009 בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש ), שדחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' וינוגרד ).

המבקש, המייצג את עצמו, הגיש תביעה נגד המשיבות בבית משפט השלום בגין אירוע התנגשות בין מיניבוס שהיה נהוג על-ידי המשיב 1 לבין אוטובוס שהמבקש היה נהגו. לטענת המבקש, בעת התאונה הוא שהה מחוץ לאוטובוס, והוא נפגע בברכו כאשר המיניבוס נסע לאחור בניסיון להיכנס לחנייה. בגין הפגיעה נקבעו למבקש 5% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. בית משפט השלום, לאחר דיון ארוך ומעמיק בראיות שהובאו לפניו, אימץ את עמדת המשיבים וקבע כי לא הוכח שהמבקש נפגע בתאונה. בית המשפט ציין, בין השאר, כי לעדותו של נהג המיניבוס בעניין זה התווספו עדויותיהם של שני עדים נוספים "נטולי כל אינטרס", התומכות בגרסתו. מנגד עמדה רק עדותו של המבקש עצמו, אשר לא נתמכה בכל ראייה נוספת. עוד ציין בית המשפט כי על אף שהמבקש טען בעדותו במשטרה כי קיימים עדים נוספים שאישרו את נכונות גרסתו, לא הובא איש מהם לעדות במשפט. בית המשפט הוסיף כי לא נמצאה כל ראייה רפואית בסמוך למועד התאונה התומכת בעמדתו של המבקש לעניין הנזק לברך. בית משפט השלום סיכם את עמדתו בדברים הבאים: "פתחתי והבהרתי כי מקום בו עדי ראייה, שאינם בעלי נגיעה בדבר, סותרים בזמן אמת את גירסתו של צד עליו מוטל נטל הראייה, או אז מוטל על אותו צד נטל של ממש להרים על מנת לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו. התובע כשל בהרמת הנטל. לא די שלא עלה בידו לחזק את גירסתו שלו, אלא שזו נמצאה נסתרת מתוכה, ולא ניתן היה לרחוש לו את האמון לו נזקק בעל דין המבקש להסתמך על עדותו ועליה בלבד. עדים מטעמו לא הובאו, אף כי במקום היו עדים. העדים שהובאו העידו כי הפגיעה בתובע לא היתה ולא נבראה. בנסיבות אלה אין אלא לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, ודינה להידחות".

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, אך חזר בו מן הערעור לאור המלצת בית המשפט ולפיכך לא נפסקו לחובתו הוצאות ואגרת בית המשפט הושבה לו. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה על ידי משהסתבר כי טענות המבקש הופנו כלפי קביעותיו של בית משפט השלום ולא כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה לא נטען כי המבקש לא חזר בו מן הערעור לבית המשפט המחוזי או לחילופין כי קיים טעם מבורר להתעלם מן החזרה. בנסיבות אלה, נקבע כי אין הצדקה להעניק למבקש רשות ערעור. מעבר לצורך הובהר כי גם הטענות כלפי פסק דינו של בית משפט השלום אינן מצדיקות מתן רשות ערעור מאחר והן מופנות רובן ככולן כלפי ממצאיו העובדתיים, אשר כפי שהובהר לעיל, נקבעו לאחר דיון מקיף ומעמיק בראיות.

המבקש שב ושוטח גם בבקשה זו – אשר נוסחה בצורה לא ראויה – את הטענות שהועלו בבקשת רשות הערעור. שוב לא מוצג כל הסבר לעניין חזרתו של המבקש מן הערעור ושוב מופנות טענותיו כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. לאור זאת, אין מקום לשנות מהחלטתי המקורית ודין הבקשה להידחות. שקלתי אם יש מקום להטיל על המבקש הוצאות שכן, כאמור, לא הוטלו עליו הוצאות בבית המשפט המחוזי ובבקשת רשות הערעור וייתכן כי הדבר תורם להמשך הגשת הליכי הסרק על ידו. עם זאת, באתי למסקנה כי אין להטיל הוצאות בבקשה הנוכחית.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.