רע"א 4587-23 רע"א 4587-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים י' פרסקי, ד' כהן וי' דנינו) מיום 19.4.2023 בע"א 41181-11-22, שבו נתקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ת' אורינוב) בת"א 44426-02-19 מיום 28.9.2022 ונקבע כי המשיבות אינן חייבות לפצות את המבקש.

1.המבקש עבד בתקופה הרלוונטית כמאבטח אצל המשיבה 2, וזו התקשרה בהסכם עם המשיבה 1 לצורך הכשרת מאבטחים. בשנת 2015, במסגרת הדרכת כשירות למאבטחים, נערך אימון שנועד לדמות סיטואציה של השתלטות על אוטובוס שבו נמצא מחבל. המבקש, שנתבקש "לנטרל" את המחבל, נפגע בברכו תוך כדי ריצה באוטובוס ונגרם לו קרע ברצועה הצולבת. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, והצדדים נחלקו בשאלת החבות והנזק.

2.בלב המחלוקת בין הצדדים במישור האחריות עמדה השאלה האם, כטענת המבקש, הוא נחבל בברכו מאביזר באוטובוס שהיה לא מרופד כנדרש; או שמא, כטענת המשיבות, הפגיעה אירעה עקב תנועה לא נכונה של המבקש שסובב את ברכו תוך כדי האימון ללא מעורבות של גורם חיצוני כלשהו.

3.בית המשפט השלום עמד על כך שעדותו של התובע היתה עדות יחידה, וכן עמד על כך שבאופן מעורר תמיהה, במסמכים שנערכו בסמוך לאחר התאונה נאמר כי המבקש סובב את ברכו, כאשר בכתב התביעה ובתצהירו המבקש בכלל העלה אפשרות שלישית של פגיעה מאחד המשתתפים באימון. למרות זאת, בית המשפט קיבל את הסבריו של המבקש ולא ייחס משקל מכריע לתיעוד הרפואי, וקבע כי מנגנון הפגיעה הוא היתקלות רגלו של המבקש באביזר כלשהו. באשר לאחריות המשיבות, צוין כי לא הוצגו הוראות הבטיחות הרלוונטיות, ונקבע, בין היתר, כי המשיבה 1 יכלה למנוע את הפגיעה באמצעים פשוטים וזולים, ואילו המשיבה 2 התרשלה בבחירת הגוף שמעביר את התרגיל ובהעדר פיקוח ראוי על התנהלותה של המשיבה 1. במישור הנזק, נקבע כי המבקש סובל מנכות רפואית בשיעור של 10% ובנכות תפקודית בשיעור של 7%, ונפסק לו פיצוי בסך כולל בשיעור של 248,000 ₪ בתוספת מע"מ, שכר טרחת עו"ד והוצאות.

4.ערעורן של המשיבות לבית המשפט המחוזי התקבל. נקבע כי לפי כל המסמכים שנערכו בזמן אמת ובסמוך לאחר מכן על ידי בעלי תפקידים שונים, לרבות רופאים וגורמים שאינם בעלי אינטרס, ושנכתבו על יסוד גרסת המבקש בזמן אמת וחלקם אף בחתימתו – התמונה שמתקבלת "במובהק" היא כי מנגנון הפגיעה בברכו של המבקש היה תנועה לא נכונה, ולא פגיעה או היתקלות באלמנט חיצוני. בית המשפט המחוזי ייחס משקל לגרסתו הספונטנית של המבקש ולרישומים הרפואיים הסמוכים לתאונה שנמסרו בטרם היה סיפק בידי המבקש לשקול אם גרסתו תיטיב עמו, והעדיף גרסה זו על פני גרסתו המאוחרת של המבקש שנולדה כשלוש שנים וחצי לאחר הגשת תביעתו, מה עוד שגרסתו בבית משפט השלום לא היתה עקבית. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי מצא כי המדריך, שעל עדותו התבסס בית משפט השלום, ואשר "לא שלל" את האפשרות שהמבקש אמר לו כי קיבל תחילה מכה בברך, הבהיר בהמשך עדותו כי אילו היה המבקש אומר לו כך – הוא היה מציין זאת בטופס הדיווח. לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה המבקש נפגע מאלמנט חיצוני באוטובוס, נסמכה על עדותו של המבקש לבדה, אולם לא זו בלבד שגרסה זו לא נתמכת בראיה כלשהי, אלא שהיא נסתרת על ידי כלל המסמכים שמולאו בזמן אמת או בסמוך לכך. נקבע אפוא כי מחומר הראיות יש להסיק שהמבקש לא נפגע מאביזר חיצוני אלא מתנועה לא נכונה שביצע. בנסיבות אלו נקבע כי לא המשיבות לא חרגו מחובותיהן ולא התרשלו.

באשר לטענת המבקש שהועלתה בדיון בערעור, ולפיה אין זה משנה אם נפגע מאביזר או מתנועה לא נכונה, שכן מדובר בפגיעה על ידי "דבר מסוכן" המעביר את נטל הראיה אל כתפי המשיבות מכוח הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבע כי טענה זו לא הועלתה כלל בכתב התביעה, ואף ספק אם המבקש יכול להעלות טענה עובדתית סותרת לזו שהועלתה בכתב התביעה. מכל מקום, נקבע כי כפי שהוסבר בפסיקה, דבר מסוכן פורש כמסוכן מעצב טיבו ומהותו, ולא כזה שהשימוש הספציפי בו טומן בחובו סכנה. מכל מקום, נקבע כי לא הוכח כי התנהלות המשיבות חרגה מהסטנדרטים הסבירים, וכל זאת מבלי להידרש לשאלה אם יש לראות את האוטובוס כדבר מסוכן מעצם טבעו. לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי לא ראה צורך להידרש לשאלת הנזק, אך הוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא היה מקום להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 7%, בפרט בהינתן שהמשיך בעבודתו כמאבטח זמן מה לאחר מכן, וכיום כבר סיים את לימודיו ועיקר עבודתו משרדית שאף השביחה את שכרו.

5.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. בין שלל טענותיו, המבקש העלה טענות הנוגעות לסטנדרט הזהירות הנדרש ועל נטל ההוכחה בתאונה "באימון צבאי-כמו צבאי", כאשר לדבריו, נוסחת Learned Hand מובילה למסקנה כי הנטל צריך להיות על כתפי המזיק. עוד העלה המבקש טענות עובדתיות בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, ולדבריו שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. עוד נטען להתנהגות לא מוסרית של המזיק שגרמה לנזק ראייתי.

6.דין הבקשה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

הנה כי כן, חרף ניסיונו של המבקש לשוות לטענותיו נופך עקרוני, עיון מדוקדק בפסקי הדין מעלה כי מסקנותיהם השונות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נבעו מהמשקל השונה ששתי הערכאות ראו לנכון לייחס לראיות השונות: בית משפט השלום נתן משקל מועט לראיות שבכתב מזמן אמת ומשקל מכריע לעדותו של המבקש, בעוד שבית המשפט המחוזי ייחס משקל מכריע לראיות שבכתב ולקשיים בגרסתו המאוחרת של המבקש. קביעות אלה תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה דנן, והן נטועות במישור של קביעת ממצאי עובדה ומהימנות (ואציין כי בבית המשפט המחוזי, היה זה המבקש שפתח את תשובתו לערעור בטענה כי פסק דינו של בית משפט השלום הוא "פסק דין עובדתי").

כפי שהובהר בפסיקה, העובדה שבית המשפט המחוזי התערב בממצאיו של בית משפט השלום, ייחס משקל שונה לראיות השונות והפך את התוצאה, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בדומה רע"א 7877/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 5 והאסמכתאות שם (26.11.2020)). באשר לניסיונו של המבקש להעלות טענות במישור של נטל הראיה, בית המשפט המחוזי עמד על כך שהדבר לא נטען בכתב התביעה, ובנסיבות אלו ברי כי רשות ערעור בגלגול שלישי אינה המקום להידרש לכך. מכל מקום, בנסיבות דנן, לאחר עיון בהנמקותיו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי כי יש הצדקה ליתן רשות ערעור (עוד על חזקת ההתרשלות החלה על "דבר מסוכן" מכוח סעיף 38 לפקודה, ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב 1292-1291 וההפניות שם (2012)). אף אין לומר כי בנסיבות המקרה דנן נגרם עיוות דין המצדיק את התערבותנו.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.