רע"א 6113-23 רע"א 6113-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב, ע' כהן ו-ח' קיציס) בע"א 10340-02-23 מיום 25.7.2023, שבו נתקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת סגנית הנשיאה ר' הירש) בת"א 62458-05-19 מיום 13.12.2022, ונקבע כי המבקשות נושאות באחריות לפציעתו של המשיב בתאונת עבודה וחייבות לפצותו על נזקיו.

1.המשיב נפגע במהלך עבודתו כמנהל תחנת דלק בברכו, ונותרה לו נכות צמיתה אותה העמיד מומחה בית המשפט על 10%. המשיב נפגע לטענתו כשטיפס על סולם גבוה כדי לתלות שלט פרסומת, כשידיו אוחזות בשלט והוא נשען על עמוד, עד שאיבד שיווי משקל ונפל. המשיב הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד מעסיקתו ומבטחתה (להלן: המבקשות) בטענה כי לא הודרך בדבר אופן העבודה הבטוח על סולם שאינו מקובע ולא הוזהר מפני סיכונים רלוונטיים, באופן המטיל על המבקשות את האחריות על נזקיו הנובעים מהתאונה.

2.בתמצית שבתמצית, בית משפט השלום דחה את התביעה, ובין היתר קבע כי המשיב לא הוכיח את נסיבות פציעתו ומעורבות הסולם בתאונה; כי גם אם היה מוכיח כי נפל מסולם, לא הוכח קשר סיבתי בין פציעתו להתרשלות הנטענת של המעסיקה והפרת חובה חקוקה על ידה; כי אשמו של המשיב היה גורם מכריע לנזק באופן המנתק כל קשר בין מחדלי המעסיקה לבין התאונה; וגם אם הייתה מוכחת אחריותה על נזקיו, היה מקום ליחס למשיב אשם תורם בשיעור של 70% לפחות.

3.ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי התקבל פה אחד. בית המשפט המחוזי קבע כי מתצהירו של מנהל המעסיקה עולה כי המשיב דיווח בזמן אמת על פציעתו כתוצאה מתליית שלט באמצעות סולם, ולמעשה גם המעסיקה ובא כוחה לא חלקו על גרסת המשיב. בית המשפט לא ראה בהבדלים בין הגרסאות השונות שמסר המשיב ובין גרסאותיו למסמכים הרפואיים כמצדיקים את דחיית התביעה, וקבע, בין היתר, כי גרסת המשיב תואמת את הגרסה שמסר בטופס בל/250 שהוגש לביטוח הלאומי ואושר על ידי המעסיקה; כי המעסיקה התרשלה כלפי המשיב בכך שלא סיפקה רתמת בטיחות תקינה לצורך ביצוע עבודות בגובה; כי יש להטיל אשם תורם על עובד רק אם נטל סיכון בלתי מחושב וממשי כתוצאה מהחלטה החופשית, אך המשיב תלה את השלט במסגרת עבודתו באמצעים שהמעסיקה העמידה לרשותו; וכי אין לייחס למשיב אשם תורם, לא כל שכן אשם תורם מכריע אשר מנתק את הקשר הסיבתי בין אחריות המעסיקה לבין התאונה.

בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט השלום לעניין הנזק (אשר נקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום בבחינת למעלה מן הצורך), ופסק למשיב סך של 325,000 ₪ (סכום גלובאלי של 250,000 ₪ על הפסדי שכר ופנסיה על פי שכר ממוצע של כ-21,000 ש"ח; 15,000 ₪ בגין עזרת הזולת והוצאות ו-60,000 ₪ בגין כאב וסבל). לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, הועמד סך הפיצוי על 319,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪, הוצאות הערעור בסך 15,000 ₪ והוצאות המשיב בערכאה מטה.

4.על רקע זה הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור שלפניי, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשה.

המבקשות סבורות כי בקשתן עומדת באמות המידה הנדרשות לצורך מתן רשות ערעור, באשר הבקשה מעוררת שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים ונגרם להן עיוות דין. המבקשות טענו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה מהפך של ממש בתחום דיני הנזיקין ומטיל אחריות כבדה ונטל כספי בלתי סביר על ציבור המעסיקים, וזאת ללא הצדקה ממשית בנסיבות העניין. נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי התערב באופן חסר תקדים בפסק דינה של הערכאה הדיונית, תוך התעלמות מקביעות עובדתיות ומהתרשמותה הישירה מהעדים; כי הערכאה הדיונית לא נתנה אמון בעדות המשיב שהייתה בבחינת עדות יחידה, וקבלת גרסת המשיב בהסתמך על האמור בטופס בל/250 חריגה ושגויה לגופה; וכי בית המשפט פסק למשיב פיצוי בגין נזקים תיאורטיים על אובדן שכר בעתיד שלא התבקשו, שכן המשיב ממשיך לעבוד אצל המעסיקה והשביח את שכרו. עוד נטען כי נלמד מהצהרתו של ב"כ המשיב, כי אחוזי הנכות שנקבעו למשיב צריכים להיות מיוחסים לתאונה קודמת, כך שלמעשה לא נגרם לו כל נזק, לא כל שכן נזק המצדיק את הסכומים שנפסקו.

5.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב, מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. זאת, בהינתן שלא מצאתי כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כי מתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין.

חרף ניסיונן של המבקשות לשוות לטענותיהן נופך עקרוני, אין יסוד לטענות בדבר קביעת הלכות משפטיות מהפכניות או להשלכות רוחב שעשויות להיות לפסק הדין. אמות המידה להתערבות ערכאת ערעור בממצאי עובדה ומהימנות ידועות ומוכרות (ראו למשל, ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-18 ((8.9.2011), ולמעשה, אין עסקינן אלא ביישום הדין על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בשונה מבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי בענייננו לא סבר כי גרסתו של המשיב סותרת את המסמך הרפואי הראשוני ואף מצא חיזוק לגרסת המשיב בטופס בל/250 ובתצהיר המעסיק. בית המשפט המחוזי ציין בנוסף כי המעסיק לא הכחיש את התאונה וכי גם ב"כ המבקשות הודיע שהוא אינו חולק על האירוע אלא סבור כי אין להטיל על המבקשות אחריות. כפי שנפסק בעבר, "העובדה שבית המשפט המחוזי התערב בממצאיו של בית משפט השלום, ייחס משקל שונה לראיות השונות והפך את התוצאה, אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי" (החלטתי ברע"א 4587/23 דרגילב נ' גלובל אנטי טרור בע"מ, פסקה 6 (19.6.2023); רע"א 8243/10 אברהם נ' עיריית תל-אביב-יפו, פסקה 6 (15.12.2010)).

6.גם יתר הטענות תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני ואינן מצדיקות את התערבותנו. למעשה, המבקשות פירטו את חומר הראיות והסתירות הקיימות לטענתן בגרסאותיו של המשיב משל היה בית משפט זה ערכאה דיונית הדנה בתיק מבראשית, והרי לא לצורך זה נועד ההליך של בקשת רשות ערעור.

7.סופו של דבר, שהבקשה למתן רשות ערעור נדחית וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, לא יעשה צו להוצאות.