רע"א 4591/16רע"א 4591/16

1.מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק - דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 62642-11-15, כבוד השופטים ר' למלשטריך-לטר, א' טובי ו ת' נאות פרי ), בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק - דינו של בית משפט השלום בחיפה (ה"פ 10538-07-10, כבוד השופט א' כנעאן ). שתי הערכאות קמא קבעו כי הסכם פשרה שנחתם בעבר בין המבקשת לבין משיבה 2 (להלן: העיריה ) אינו מחייב עוד את העיריה או את משיבה 1 (להלן: תאגיד המים ).

ומכאן לעובדות הצריכות לעניינו. בשנת 1999, במסגרת תביעה שהגישה המבקשת נגד העיריה בבית המשפט המחוזי בחיפה, נערך ונחתם הסכם פשרה (להלן גם: ההסכם ), אשר קיבל תוקף של פסק דין. בגדר ההסכם, התחייבה העיריה לחייב את המבקשת "במחירי מים שיהיו זהים למחירי המים אותם תשלם העיריה למקורות". נקבע כי ההסכם יחול במשך תקופת החכירה, קרי עד לשנת 2035 לערך. לאורך השנים, קיימה העיריה התחייבות זו. כעבור כעשור, בחודש ספטמבר 2009, תאגיד המים החל לפעול במקום העיריה – על פי הוראות חוק תאגידי מים וביוב התשס"א-2001 (להלן: חוק תאגידי מים , או החוק ). כפועל יוצא, ממועד זה חויבה המבקשת על ידי תאגיד המים בתעריף הגבוה מזה שנקבע בהסכם הפשרה.

המבקשת הגישה המרצת פתיחה לבית משפט השלום, במסגרתה טענה כי יש לחייב את תאגיד המים לגבות ממנה תעריף על פי הסכם הפשרה. כך בפרט לנוכח הוראות סעיף 10 לחוק תאגידי מים, הקובע, בין היתר, כי " רשות מקומית שהקימה חברה... תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות..." .

בית משפט השלום דחה כאמור את ההמרצה. בתוך כך, נקבע כי הסכם הפשרה – העוסק בתעריפי מים – אינו נכנס בגדרי סעיף 10 לחוק, שעניינו הסכמים העוסקים בשני נושאים מצטברים: הפעלת מערכות מים וביוב ו מתן שירותי מים . עוד הוסבר, כי הכפפת התאגיד להסכם הפשרה מנוגדת אף לתכלית החוק, שאחד העקרונות שביסודו הוא עיקרון האחידות בתעריפים בין צרכנים. בנוסף, נקבע כי הסכם הפשרה סוּכל, וזאת לנוכח הפקעת הסמכויות לטיפול במים מידי העיריה מכוח החוק, ולנוכח האיסור בחוק לחרוג מהתעריפים שנקבעו – איסור המעוגן אף כעבירה פלילית. לבסוף צוין, כי אף אם היו מתקבלות טענות המבקשת ביחס לסעיף 10 – ממילא הסכם הפשרה לא קיבל את אישור הממונה כנדרש בחוק. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין, תוך שאימץ את נימוקיו של בית משפט השלום.

2.במוקד הבקשה שבפניי, טענת המבקשת כי הסכם הפשרה חוסה תחת סעיף 10 לחוק, באשר עניינו ב"מתן שירותי מים". בהתייחס לתכליות החוק, גורסת המבקשת שיישום הסכם הפשרה אינו פוגע בעיקרון האחידות והשוויון, באשר הוא קובע דרך לפיצוי המבקשת, שנבחרה על ידי הצדדים – והיגיון בצידה. עוד הדגישה המבקשת, כי שאלת פרשנות סעיף 10 לחוק היא שאלה משפטית שטרם נידונה בבית משפט זה ומכאן מצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבות בתגובתן, סמכו ידיהן על הכרעות הערכאות קמא, וחזרו על עיקרי טיעוניהן בפניהן. לשיטתן, שאלת פרשנות סעיף 10 לחוק אינה בעלת חשיבות ציבורית, אף באשר חרף חלוף הזמן היא כמעט ולא התעוררה.

דיון והכרעה

3.נפנה תחילה ל סעיף 10 לחוק תאגידי מים, הקובע:

" רשות מקומית שהקימה חברה, לבדה או יחד עם רשויות מקומיות אחרות, תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות (בסעיף זה - הסכמים) בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב ערב יום תחילת פעילות החברה; מיום תחילת פעילות החברה, יהיו הזכויות והסמכויות כאמור נתונות לחברה, והחובות וההתחייבויות המוטלות על הרשות המקומית לפי ההסכמים יהיו מוטלות על החברה, והיא תבוא במקום הרשות המקומית לכל דבר, על אף האמור בכל חוזה ובדיני המחאת חיובים".

בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, גרסו כאמור כי סעיף 10 אינו חל בעניינה של המבקשת. האחרונה מלינה על הכרעה זו וסבורה כי יש בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ואולם דעתי היא כי שאלת פרשנותו של סעיף 10 אינה הכרחית לצורך הכרעה בענייננו, שכן הכרעת בית המשפט קמא מוצדקת אף מנימוקים אחרים. הווה אומר, גם אם נניח שניתן לפרש את סעיף 10 כך שיחול על ההסכם, ממילא קיימת משוכה נוספת, בסעיף 11(ב) לחוק, שאינה נחצית , כפי שיוסבר להלן. משכך איני רואה לטעת מסמרות ביחס לפרשנות סעיף 10 בהכרעתי זו. לכך יוּסף, כי דומה ששאלה זו אינה מתעוררת באופן תדיר, ואף משכך ניתן להותירה לעת מצוא.

4.ומכאן לסעיף 11(ב) לחוק תאגידי מים, שהוראותיו כאמור לא התקיימו בענייננו. תחולתו הכרחית כאמור כדי לקבל את הבקשה:

"הנכסים, הזכויות והחובות אשר יועברו כאמור בסעיפים 9 ו-10 ותנאי העברתם ייקבעו בהסכם בין הרשות המקומית לבין החברה או בהסכם בין החברה המתמזגת לבין החברה האזורית, בכפוף לכללים שייקבעו לפי סעיף קטן (א); הסכם כאמור טעון אישור הממונה והוא יאשרו אם נוכח כי ההסכם תואם את הכללים ואת הוראות חוק זה ומטרותיו ".

(ההדגשה הוספה).

צא ולמד, כי סעיף 10 לחוק אינו עומד לבדו, אלא דר בכפיפה אחת עם סעיף 11(ב) לחוק. על פי האחרון, את ההעברות הנזכרות בסעיף 10 יש לקבוע בהסכם בין הרשות המקומית לבין תאגיד המים.

בענייננו, לא התקיימו שתיים מהדרישות המעוגנת בסיפא לסעיף 11(ב) לחוק. הדרישה הראשונה היא דרישה גם בעלת אופי פורמלי, לפיה: " הסכם כאמור טעון אישור הממונה ". כפי שציין בית משפט השלום, הממונה לא אישר את ההסכם במקרה דנן. לא נעלמה מעיני העובדה שההסכם הנדון בסעיף 11(ב) – הטעון את אישור הממונה – איננו הסכם בין צד לבין הרשות המקומית (כבענייננו), אלא כאמור, הסכם בין הרשות המקומית לבין התאגיד בדבר העברת נכסים, זכויות וחובות. לשון אחרת, סעיף 11(ב) דורש אישור הממונה של הסכם בין הרשות לבין התאגיד בעניין הסכם הפשרה. משמע, בהעדר אישור כזה, הצרכן אינו יכול ליהנות מתחולתו של סעיף 10. לכן, ואף משיקולים מעשיים, נדמה כי ניתן לשמור על זכויות הצרכן, בהיותו נהנה ישיר, ועל הוראות סעיף 11(ב) גם בדרך של פניה ישירה של הצרכן אל הממונה. פתיחת מסלול זה, עדיפה על המצב בו האפשרות היחידה העומדת בפני הצרכן היא פניה לתאגיד המים כדי שהלה ייקשר בהסכם עם הרשות המקומית בדבר ההסכמות עם הצרכן, וההסכם יובא בפני הממונה. בכל מקרה, העיקר הוא כי האישור בדבר הסכם הפשרה המקורי תנאי הוא לתחולתו של סעיף 10. תנאי זה לא מולא במקרנו. ודוק, בהגיעי למסקנה זו, אינני נדרש לדון בפרשנות שיש להעניק לסעיף 10 לחוק.

5. הדרישה

השנייה , אך לא בחשיבותה, היא זו המהותית. בדומה לדרישה הראשונה, אף היא אינה מתקיימת. סעיף 11(ב) קובע כי אישור הממונה להסכם יינתן אם הלה נוכח כי "ההסכם תואם את הכללים ואת הוראות חוק זה ומטרותיו ". יש בהוראה זו כדי להשפיע על פרשנותו של סעיף 10 לחוק. דהיינו, את סעיף 10 יש לקרוא לצד סעיף 11(ב) – לפיו העברת נכסים, זכויות וחובות צריכה לעלות בקנה אחד עם הוראות החוק ועם מטרותיו.

בהינתן הדרישה המהותית, סבורני כי לא נפלה טעות משפטית שיש להתערב בה בקביעת הערכאות קמא. כפי שהסביר בית משפט זה בעבר, אחד העקרונות העומדים ביסוד הרפורמה במשק המים הוא עיקרון האחידות . לפי עיקרון זה, על תעריפי המים והביוב להיות אחידים לכל סוגי הצרכנים ברמה הארצית (ראו בג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י בע"מ ו-16 אח' נ' ממשלת ישראל (5.1.2012), פסקות 1 ו-21-20 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן ). לכך ניתן להוסיף, כי סעיף 102(ז) לחוק תאגידי מים קובע כי אם מועצת הרשות קבעה תעריפים לחברה "לא תגבה החברה תשלומים בעד אותו שירות אלא בהתאם לתעריפים שנקבעו לה ". דהיינו, החברה כפופה לתעריפים שקבעה המועצה. יתר על כן, גבייה שלא בהתאם לתעריפים דינה עונש מאסר שנה או קנס, כקבוע בסעיף 124(ב)(4) לחוק.

המסקנה המתבקשת לנוכח הדברים האמורים, היא כי הסכם הפשרה – לפיו המבקשת תחויב בתעריף ייחודי ופרטני, בשונה מיתר הצרכנים – אינו עולה בקנה אחד עם "הוראות חוק זה ומטרותיו". כך הן לנוכח עיקרון האחידות והן בהתחשב בהכפפת התאגיד על פי חוק לתעריפים המוכתבים לו. לכך אוסיף כי בל נשכח שבמשך כעשור המבקשת שילמה את התעריף הנמוך לעיריה, כך שהסכם הפשרה יושם עד לשינוי במצב המשפטי. השמירה על האחידות במובן זה חלה קדימה ולא אחורה. בהיבט המעשי, טול המקרה דנן. הסכם הפשרה במקור, אמור להיות בתוקף עד לשנת 2035

לערך. ההכרה בהסכם שנחתם בעבר לחוד ותוקפו במבט צופה פני עתיד, למשך תקופה של כ-26 שנים החל משנת 2009, לחוד. נוצר איזון בכך שההסכם היה בר תוקף לתקופה ממושכת, אך לא לתקופה שבה נכנס גורם חדש – תאגיד המים במקום העיריה – שהדין מחייבו לפעול בשוויון כלפי הצרכנים. אף נדמה כי אחד מתכליות החוק הייתה למנוע מצב של אי שוויון שישרור אם נקבל את עמדת המבקשת.

5.מטעמים אלה, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות על סך 6,000 ש"ח לכל אחד.