פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4597/18
לפני:
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המבקשות:
1. מגדל הזוהר לבניין בע"מ
2. הרברט סמואל על הים בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
2. עיריית גבעת שמואל
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 10.5.2018 בת"א 9231-02-17 שניתנה
על ידי כב' השופטת חנה קיציס
בשם המבקשת 1:
עו"ד ארז חבר
בשם המבקשת 2:
עו"ד טל בננסון
בשם המשיבה 1:
עו"ד אביעד אמרוסי
בשם המשיבה 2:
עו"ד טל אור
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (השופטת חנה קיציס ), בת"א 9231-02-17 מיום 10.5.2018, שבגדרה נקבע כי התקיים התנאי שנקבע בהחלטה קודמת של בית המשפט קמא לביטול צו מניעה זמני שניתן בשנת 2000 לטובת המבקשות (להלן: " צו המניעה הזמני").
ההחלטה הקודמת בה מדובר היא החלטה של אותו מותב של בית המשפט המחוזי (השופטת חנה קיציס ) מיום 27.2.2018 (להלן: " ההחלטה הקודמת "), אשר אושרה ביום 8.11.2018 על ידי בית משפט זה במסגרת רע"א 2705/18 (כבוד השופט ניל הנדל . להלן: "ההחלטה הקודמת בערעור" ). במסגרת החלטות אלה נקבע כי צו המניעה הזמני יבוטל, בכפוף לכך שהמשיבה 2, היא עיריית גבעת שמואל (להלן: "העירייה" ), תעמוד בתנאי של יצירת קישור בין שתי תכניות שהיא מקדמת: תכנית מפורטת שעניינה התחדשות עירונית בשכונת גיורא ותכנית מתאר מקומית הידועה כתכנית 4600, המתייחסת, בין השאר, למגרש השלמה של כ-32 דונם, האמור אף הוא לשרת את תכנית ההתחדשות העירונית (להלן: " התנאי לביטול צו המניעה " ו-" שתי התכניות", בהתאמה).
רקע
1.
הרקע לענייננו פורט באריכות בהחלטה הקודמת, ונזכר בקיצור בהחלטה הקודמת בערעור, ולא ראיתי לחזור על הדברים. בתמצית אציין כי בשנת 1998 זכו שתי המבקשות במכרז של המשיבה 1, היא רשות מקרקעי ישראל, לצורך התקשרות בהסכם למתן רשות לתכנון, פיתוח ובינוי בשכונת בר גיורא שבגבעת שמואל. לאחר שנטען, מטעמים שונים, כי זכיית המבקשות במכרז משוללת תוקף, הגישו המבקשות תביעה נגד המשיבות לאכיפת ההסכם, ובצדה הגישו בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבות לבצע פעולות במקרקעין נושא המכרז. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם זו, וצו המניעה הזמני, שניתן בשנת 2000, עמד על כנו במשך כ-18 שנה, עד לביטולו המותנה במסגרת ההחלטה הקודמת, כאמור.
2.
בהמשך לכך, ביום 30.3.2018, הגישה העירייה הודעה לבית המשפט המחוזי, שבה צוין כי תקנוני תכניות הבנייה תוקנו בהתאם להחלטה הקודמת, כך שכעת הם כוללים הוראות הקושרות את שתי תכניות הבנייה זו לזו. נוכח האמור, ביקשה העירייה כי בית המשפט המחוזי יורה על כניסתה לתוקף של ההחלטה הקודמת בדבר ביטול צו המניעה.
3.
בתגובה לבקשה טענו המבקשות, בעיקרו של דבר, כי הקשירה בין התכניות לא נעשתה כיאות; כי המגרש נושא התכנית המקורית (להלן: "מגרש ההשלמה" ) הוקטן משמעותית במסגרת התכנית המתוקנת; וכי על פי התכנית המתוקנת מרבית מגרש ההשלמה תשווק באופן חופשי על ידי המשיבות על מנת שאלה יפיקו מכך רווח כלכלי. לטענת המבקשות, הדברים האמורים יביאו לפגיעה ברווחתם של תושבי שכונת גיורא.
4.
בתשובתן לתגובת המבקשות טענו המשיבות כי החלק של מגרש ההשלמה שלא ישמש לצורך הקמת יחידות מגורים, נועד לשטחים ציבוריים פתוחים, שטחים לבנייני ציבור, דרכים, שבילים וכיוצא באלה, אשר נדרשים לשם מימוש פרויקט ההתחדשות העירונית, ולשם אישורו על ידי הגורמים הרלוונטיים. עוד נטען כי חלק קטן ממגרש ההשלמה ישווק, ככל הנראה, לזוגות צעירים במסגרת תכנית "מחיר למשתכן".
החלטת בית המשפט קמא
5.
בהחלטתו מיום 10.5.2018 קבע בית המשפט המחוזי כי צו המניעה הזמני מבוטל, וזאת מאחר שהוראתו בדבר הקשירה בין תכניות הבנייה בוצעה במלואה, ולפיכך התקיים התנאי לביטול צו המניעה. אשר להשגות המבקשות על הוראות תכניות הבנייה המתוקנות, נקבע כי אלו חורגות מגדר המחלוקת שהוצבה בפני בית המשפט המחוזי, וכי ככל שיהיה צורך בכך הן תתבררנה בפני הגורם המיועד לכך.
על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסבה הבקשה שלפניי.
בקשת רשות הערעור
6.
במסגרת בקשת רשות הערעור שבות המבקשות על עיקר טענותיהן בתגובתן בבית המשפט המחוזי, וטוענות כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי התממש התנאי לביטול צו המניעה, ועת נמנע מלהתייחס להשגות המבקשות אשר לאופן קשירת תכניות הבנייה.
7.
בתשובותיהן, סומכות המשיבות ידיהן על החלטת בית המשפט המחוזי ושבות על טענותיהן בבית המשפט המחוזי. כן מוסיפות המשיבות כי הן מקדמות כעת תכנית בנייה אחת להתחדשות עירונית, באישור הוועדה הארצית למתחמים מועדפים לדיור (להלן: "הוועדה" ), שבה ייכללו המקרקעין של שתי תכניות הבנייה האמורות.
דיון והכרעה
8.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, כפי שיפורט להלן.
9.
עיקר טענות המבקשות מכוון נגד קביעת בית המשפט המחוזי כי התנאי לביטול צו המניעה התקיים, לאחר שקשירת התכניות בוצעה במלואה – קביעה עובדתית, הנסמכת על חומר הראיות שעמד לפניו. כלל ידוע הוא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, וכי תעשה כן במקרים חריגים בלבד (ע"א 558/96 שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל , פ"ד נב(3) 563, 568 (1998); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 470 (מהדורה שלישית, 2012)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה בגדר אותם מקרים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
10.
יתרה מכך, לא מצאתי להתערב אף בקביעת בית המשפט המחוזי כי השגותיהן של המבקשות בעניין אופן הקשירה בין תכניות הבנייה יידונו בפני הגורם המיועד לכך. ראשית , יצוין כי אופן קשירת התכניות לא נדון במסגרת ההחלטה הקודמת, ומשכך די בכך שבית המשפט המחוזי, שהוא המותב שהציב תנאי זה, קבע כי בוצעה קשירה בין התכניות בתקנוני התכניות כדי לענות על התנאי שנקבע לביטול צו המניעה; שנית , אף אני סבור כי אין זה מתפקידו של בית המשפט המחוזי במסגרת תביעה אזרחית, ומקל וחומר שאין זה מתפקידו של בית משפט זה, להיכנס לנבכי ההשגות של המבקשות על תכניות הבנייה.
11.
קשה להשתחרר מהרושם כי הטעם העומד מאחורי הערעור שלפניי איננו סברה בתום לב כי התנאי לביטול צו המניעה לא התקיים, אלא סירובן של המבקשות להסכין עם ההחלטה הקודמת. קושי סובייקטיבי זה הינו מובן, ואולם, בה במידה ברור וגלוי כי הליך זה אינו ערעור על ההחלטה הקודמת, ובוודאי שאינו הזדמנות לעיון חוזר בהחלטה הקודמת בערעור.
12.
אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשות יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות כל אחת מהמשיבות בסכום של 7,500 ש"ח (סה"כ 15,000 ש"ח).
ניתנה
היום, ב' בשבט התשע"ט (8.1.2019).
ש ו פ ט