רע"א 4607/13 המועצה האזורית מטה אשר נ. אבן קיסר בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר רניאל), ברע"א 33559-04-13 מיום 10.6.13, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן החוק) (סגן הנשיא לבנוני, מר כהן ועו"ד חלבי) (להלן ועדת הערר ) בו"ע 1008-07 מיום 21.3.13.

שבמסגרת החלטת הועדה נדחתה על הסף בקשת המבקשות לדחיית ערר שהגישה המשיבה עקב העדר סמכות עניינית.

רקע

ב.

המשיבה מנהלת מפעל לייצור שיש באיזור תעשיה בר-לב המצוי בתחום שיפוטה של המבקשת 1. המשיבה קיבלה ביום 8.2.07 דרישת תשלום בגין היטל ביוב, ושילמה את שהוטל עליה תחת מחאה. המשיבה ביקשה להגיש ערר כנגד החיוב. סעיף 30 לחוק קובע, כי "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך" (ההדגשות הוספו – א"ר). ביום 8.3.07 הגישה המשיבה ליושב ראש ועדת הערר בקשה להארכת מועד על מנת שהערר יוגש עד ליום 12.4.07. ארכה ניתנה, והתיק נקבע לתזכורת. בעקבות זאת הוגשה בקשה לארכה נוספת עד ליום 13.5.07, וגם זו ניתנה. בהמשך הוגשו תצהירי גילוי מסמכים, תצהירי עדויות ראשיות וחוות דעת מקצועיות. בפתח ישיבת ההוכחות השניה ביום 11.1.12 הודיע בא כוח המבקשות כי בדעתו להגיש בקשה לסילוק הערר על הסף. בין היתר טען לחוסר סמכות עניינית של ועדת הערר להידרש לערר, מן הטעם שעל פי סעיף 30 לחוק יש להגיש ערר תוך 30 יום, וכי יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת ערר עד ליום ה-60 מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה. המבקשות הסתמכו על רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (2009) (להלן הלכת ממן ) שבגדריה קבע השופט-כתארו אז-גרוניס, כי לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ליום ה-60. צוין אמנם, כי "תוצאה זו היא בלתי נמנעת לאור לשון החוק, אך אין היא רצויה".

ג.

ועדת הערר דחתה את הבקשה לדחיית הערר על הסף טעם הסמכות העניינית. נקבע, כי ערר המוגש בהתאם להוראות החוק, מצוי בסמכותה העניינית של ועדת הערר, ואינו בסמכות בית משפט אחר. ועדת הערר אינה נמנעת מלדון בו בשל חוסר סמכות עניינית, אלא משום "הטעם המשפטי המבורר שאין להגיש ערר ביוב בחלוף מועד של שישים יום, כמבואר", וכי המבקשות טוענות לחוסר סמכות עניינית דווקא, שכן ניתן להעלות טענה זו בכל שלב של ההליך המשפטי. הוסף, כי בא כוח המבקשות היה מודע לארכות שניתנו למשיבה. נקבע לבסוף, כי אף אם מדובר בשאלה של סמכות עניינית, הנה נוכח השלב שבו הועלתה וחוסר תום לבן של המבקשות, מושתקות הן מהעלאת טענות אלה בשלב מתקדם כל כך של הדיון. כן צוין, כי בו"ע 105/03 דפוס ידיעות תקשורת בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר , שם נדונה האפשרות לחריגה מן המועד הנקוב בחוק נוכח הלכת ממן (באותו עניין בהיבט של התיישנות), טענו המבקשות בנושא דידין, ואם כך עולה ביתר שאת השאלה מדוע לא עשו כן בתיק שלפנינו. בסיפת הדברים נכתב: "קבלת עמדתן של המשיבות (המבקשות- א"ר) תהא בלתי נסבלת, מטעמים של תקנת הציבור ותקינות ההליכים בבית המשפט. שהרי יעלה מכך שהמשיבות תהיינה מותרות, הלכה למעשה, להחזיק תחת ידן את 'נשק' טענת הדחייה על הסף, על מנת שיעשו בו שימוש כל אימת שיעלה רצון מלפניהן, וגם בחלוף שנים ומהלכים לרוב. המשמעות תהא מתן גושפנקא, בהכרח, לבזבוז זמן שיפוטי ומשאבים יקרים של בעלי הדין" (פסקה 25).

ד.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור. צוין, כי אין ענייננו בחוסר סמכות עניינית, שכן אין זהו מצב שבו לבית משפט אחר סמכות עניינית לדון בהליך, אלא בטענות באשר לטיבן של החלטותיו של יושב ראש ועדת הערר להאריך את המועד, וצוין, כי "המבקשות איחרו את כל המועדים האפשריים להעלאת טענות כנגד הארכת מועד". כן נדחה הסברן כי המתינו לפסק הדין בעניין דפוס ידיעות תקשורת, ועל כן טענו לחוסר סמכות בשלב מאוחר. לבסוף נדחתה טענת המבקשות להתיישנות מהותית. הוסבר, כי "אפילו אם אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל-60 יום הנקובים בחוק, אין זכותו של העורר מתיישנת התיישנות מהותית".

הבקשה

ה.

בבקשה נטען, כי החלטותיהם של ועדת הערר ובית המשפט המחוזי מנוגדות ל הלכת ממן , וכי מדובר בסטייה מהותית מהוראות הדין. נטען לחוסר סמכות ועדת הערר והוטעם, כי גם אם אין ענייננו בסמכות עניינית, היה צורך להבהיר מה מקור סמכות ועדת הערר להמשיך ולדון בערר שהוגש בחלוף המועד הקבוע בחוק להגשתו.

והכרעה

ו.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בקשה זו ספק רב אם נופלת היא בגדרן של אלה. ואולם, גם אם תאמר אחרת, המבקשות העלו טענתן לחוסר סמכות לאחר שקוים כבר דיון הוכחות, כחמש(!) שנים לאחר שהוגש הערר, ובהיותן מודעות לארכות שניתנו למשיבה. אכן, טענות בדבר סמכות עניינית ניתן להלכה להעלות בכל שלב, ואף יוכלו להתעורר ביוזמת בית המשפט (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 10, 2009), 17-16). אולם דומה, כי עמידת המבקשות על זכותן בסיטואציה זו מהוה חוסר תום לב וניצול לרעה של הליכי משפט (רע"א 4072/06 הירשפלד בע"מ נ' אלחטיב (2007)), ונוקט אני לשון מתונה. תמים דעים אנכי עם בתי המשפט הקודמים כי אין עסקינן בשאלה של סמכות עניינית, שכן הסמכות להחליט בערר היתה ונותרה של ועדת הערר. יתר על כן, אפילו היתה זו שאלת סמכות עניינית, הפסיקה ריככה את סוגיית בטלותו של פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית, בגדרי זכות הגישה לבתי המשפט, וכדברי המלומד ד' שוורץ, סדר דין אזכור, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז-2007), 110 "יש שגורסים כי ראוי להעלות טענת היעדר סמכות עניינית מוקדם ככל האפשר כבר בערכאה הראשונה, ואם הטענה לא הועלתה כאמור והדיון נמשך והתקבלו החלטות, בעלי הדין מנועים מלהעלותה"; ראו גם שם , 164 והאסמכתאות בהע' 17; עוד ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008), 108

הע' 6א. הוא הדין, כך דומה, גם ל"נגזרות סמכות", כמו בענייננו, וכאן ברי כי הטענה לא הועלתה בשלב מוקדם ראוי.

ז.

אוסיף, כי על פני הדברים בהתאם ל הלכת ממן לא היה מקום למתן ארכה מעבר ליום ה-60 בנידון דידן. עולה איפוא השאלה מה דינה של החלטה, כאשר ניתנת ארכה כאמור באופן שאינו תואם לפסיקה. ככלל כאשר נפל פגם בהחלטה או במעשה המינהלי - חוסר סמכות, ניגוד עניינים, חוסר סבירות, שיקול לא ענייני - כי אז על בית המשפט לשקול את הסעד הראוי (בג"צ 2918/93 קרית גת נ' מדינת ישראל , פד"י מז(5) 832, 848 (1993), תוך ייחוס משקל לפגם שנפל על רקע מכלול הנסיבות , ובהתאם לכך לקבוע את נפקותו של הפגם ואת הסעד הראוי הנובע מכך (ד' ברק-ארז "בטלות יחסית ושיקול דעת שיפוטי" משפטים כד (תשנ"ה) 519, 523; בג"צ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון , פד"י מו(2) 793 (1992); ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פד"י נז(1) 817 (2003); בג"צ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון נ' עירית ירושלים , פד"י נח(4) 289 (2004)). בענייננו, כאמור, נוכח התנהלותן של המבקשות, אין מקום לשנות מהחלטת הועדה.יוזכר כי בפרשת ממן נדונה שאלת הארכה ותקיפתה בזמן אמת, בשונה מהמקרה שבפנינו, שבו ניתנה החלטה להארכת מועד, והטענה לחוסר סמכות הועלתה בשלב מאוחר ביותר. גם בהיבט של יעילות דיונית ושכל ישר קשה להלום כי הליכים שנוהלו במשך חמש שנים, לרבות דיוני הוכחות, ירדו לטמיון, על הזמן השיפוטי הרב והמשאבים שהושקעו בהם.

ח.

במבט צופה פני עתיד, וכל עוד לא שונה החוק – דבר שראוי לשקלו כדי להסיר מכשול מפני עיור – על ועדות הערר להקפיד מאוד בלוח הזמנים, כדי למנוע תסבוכת ("פלונטר" בלע"ז), שעלולה להיוצר, ודי לחכימא.

ט.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.