רע"א 4615/97 גנני אליעזר נ. פלום ברוך

1.נשוא בקשת רשות הערעור שבפני היא פרשה הנמשכת כבר מזה כ9- שנים. המבקש חיב בגין שטרי חוב שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, להם היה ערב. בשנת 1989 הגיש המבקש התנגדות לביצועם, והתנגדותו נדחתה פעמיים על ידי רשמי לשכת ההוצאה לפועל בטענם כי מדובר בהגנת בדים ובעדות בעל פה שאין להסתמך עליה (המר' 14989/88, המר' 14990/88).

2.בסוף שנת 1995 פנה המבקש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בבקשה לביטול ההחלטה הדוחה את התנגדותו ולקביעת דיון מחודש בהתנגדות, על רקע גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות לו בעת הגשת בקשתו, לטענתו (המר' 141919/95). בגין עובדות חדשות אלו טען המבקש לעילת רמיה. בקשתו נדחתה על ידי כבוד הרשמת ר. ניב בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, מטעמים שבסדרי הדין. הרשמת קבעה כי היה על המבקש להגיש ערעור אצל ערכאת הערעור. או אז הגיש המבקש ערעור על ההחלטה הדוחה את התנגדותו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 932/96). כבוד השופטת מ. פורת קבעה כי כיוון שההליך נשוא הערעור נסתיים כבר, היה על המבקש להגיש ערעור על פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, ולא על ההחלטה. השופטת נתנה למבקש שהות לקבל יעוץ משפטי כדי שינקוט בהליך הנכון. אולם המבקש לא שעה ככל הנראה לעצתה, ופנה לבית משפט השלום (כבוד השופטת ענת ברון) בערעור על החלטת כבוד הרשמת ניב (המר' 138265/96). הערעור נמחק על הסף, מן הטעם שהוגש באיחור ניכר של כ4- חודשים ומבלי שצורפה לו בקשה להארכת מועד. המבקש שב ופנה אל כבוד השופטת ברון, והפעם בבקשה שתבטל את החלטתה לפיה נמחק הערעור על הסף, ותאריך את המועד להגשת הערעור (המר' 140020/96). השופטת דחתה את בקשתו על הסף, והבהירה כי את החלטת רשם בית משפט השלום הדוחה בקשת התנגדות, לא ניתן לתקוף אלא במסגרת ערעור לבית המשפט המחוזי. כמו כן לא מצאה השופטת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור. לאחר מכן פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת מ. סוקולוב) בבקשה להארכת מועד על החלטת בית המשפט השלום (השופטת ענת ברון) בהמר' 140020/96. השופטת דחתה את הבקשה על הסף, בקובעה כי המבקש לא פירט את "הטעם המיוחד" לאיחורו בהגשת הערעור.

3.כעת פונה המבקש לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרונה זו של כבוד השופטת סוקולוב. המבקש טוען כי אינו מיוצג על ידי עורך דין מחוסר אפשרות כספית, וכי הוא חש עצמו כמי שדלתות בית המשפט ננעלות בפניו לאור חוסר ידיעתו את הפרוצדורה. לטענתו, במקרה שהושג פסק דין במרמה, על עקרון הסופיות לסגת בשל כללי הצדק. הוא מצביע על כך שאף ערכאה לא הסכימה לדון לגופו של ענין בטענות החדשות שהעלה לגבי מירמה.

4.לאחר שעיינתי בטענותיו של המבקש וביתר המסמכים שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. המבקש שגה לאורך הדרך פעמים רבות, לעתים אף פעל בניגוד מפורש לעצת השופט היושב בדין, ואף איחר בהגשת הבקשות, כשטעמיו הם, בין היתר, שנדרש לו זמן רב לצלם את המסמכים. המבקש לא הצביע בפני, כמו גם בפני הערכאות הקודמות, על נימוק שיש בו כדי להצדיק את האיחור בהגשת הבקשה.

הבקשה נדחית.