רע"א 4627/12 שלמה גואטה נ. מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים זיאד הווארי, שאהר אטרש, יונתן אברהם) בע"א 27082-09-11, שניתנה ביום 30.4.12.

1.

המשיב הגיש לבית משפט השלום בנצרת תביעה נגד המבקש לסילוק ידו של המבקש מחוף לבנון שעל שפת הכנרת (להלן: החוף ) שנמצא בבעלות המשיב, וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה עשה המבקש שימוש בחוף בניגוד להרשאה שקיבל מהמועצה האזורית גולן ובלא הסכמת המשיב. בשני פסקי דין (חלקי ומשלים) קיבל בית המשפט את טענות המשיב, הורה על סילוק ידו של המבקש וחייבו לשלם למשיב דמי שימוש ראויים. בית המשפט ביסס את החלטותיו בנידון על חומר הראיות ממנו עולה כי המבקש השתמש בשטח החוף המתפרס על כ-68 דונם לפעילות מסחרית ענפה, כגון הקמה והפעלה של שטחי מסחר, חוף רחצה ציבורי, שטחי אחסון ועוד. זאת, בניגוד להרשאה שניתנה למבקש להשתמש בחוף להפעלת חניון ולתחזוקת החוף בלבד.

2.

לעניין קביעת גובה דמי השימוש, הסתמך בית המשפט על חוות דעת של מומחה מטעמו (להלן: המומחה ), שנערכה בהתאם לשיטת היוון ההכנסות המחושבות בהתאם לשימוש שנעשה במקרקעין בפועל. יצוין כי בית המשפט החליט – בניגוד לחוות דעתו של המומחה – שלא לקזז מדמי השימוש את כל ההשקעה שהשקיע המבקש בחוף הן כדי ליישם הלכה פסוקה, לפיה אין מפצים את המשתמש שלא כדין בקרקע ציבורית על השקעתו, והן על סמך ממצאים עובדתיים מהם עולה שחלק מן ההשקעה הנטענת נעשתה על-ידי רשויות המדינה ועל חשבון המדינה.

3.

המבקש ערער על החלטתו המשלימה של בית משפט השלום (המתייחסת לדמי השימוש הראויים) לבית המשפט המחוזי, שם העלה מספר טענות הנוגעות לממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה. בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום מאחר שקביעותיו התבססו רובן ככולן על ממצאים שבעובדה ועל מסקנותיו המקצועיות של המומחה. זאת, למעט שאלת חיובו של המבקש במע"מ בנוסף לסכום שקבע המומחה, חיוב אשר בית המשפט המחוזי הורה שיש לבטל. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות ערעור שלפניי.

4.

בתחילת דבריו מבהיר המבקש כי הוא ער לכך שמקרהו אינו עולה בקנה אחד עם המבחנים הקבועים בהלכה פסוקה בנוגע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". יחד עם זאת, המבקש טוען כי היות שבמקרה דנן עסקינן ב"עיוות דין משווע", מן הראוי לתת לו רשות ערעור. כדי לבסס טענה זו מציין המבקש מספר שגיאות שנפלו, לטענתו, בקביעות בית משפט השלום. בין היתר, מוזכר אימוץ חוות הדעת של המומחה שמינה בית המשפט בנוגע לכמות מקומות החניה בחוף ולשיעור התפוסה בחניה. כן תוקף המבקש את קביעת בית המשפט לגבי סכומים אותם יש לקזז מדמי השימוש (גובה השקעתו של המבקש ותשלומיו למועצה האזורית). נטען גם כי היה על בית המשפט לקבוע כי המשיב התרשל בכך שלא דרש מהמבקש דמי שימוש מאז שנת 1997 ועד למועד הגשת התביעה.

5.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנדון וההכרעה בה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, כפי שהמבקש עצמו מודה ברוב הגינותו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). באשר לטענת עיוות הדין, הלכה פסוקה היא כי טענה של עיוות דין עשויה להצדיק מתן רשות ערעור אך ב"מקרים נדירים ביותר, שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 216 ( מהדורה שנייה, 2008); רע"א 5165/09

נכסי רמלה 3 בע"מ נ' אשבת חברה לבניית מבני תעשייה בע"מ , פס' ז' להחלטה (לא פורסמה, 13.9.09)).

אינני סבורה שהחלת אמת מידה זו על המקרה הנוכחי מצדיקה היעתרות לבקשה. לא מצאתי כי יש בקביעותיהן של ערכאות דלמטה, אשר מבוססות היטב על חומר הראיות בתיק, ובפרט על חוות דעתו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, כדי לגרום למבקש עיוות דין.

הבקשה, איפוא, נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.